מישהו אמר בומרנג?

    

     מקרה בכאילו –

 

–   אבל אם הייתי אומרת את האמת, היא2 הייתה נפגעת כל כך.

–   נכון, אבל אסור לשקר. אפילו אם מישהו יפגע או יעלב.

–   אבל היא1 אמרה לנו שעדיף שלא נספר.

–   נכון. אבל זה היה ה'סוד' שלה והיא צריכה להיות אחראית עליו. היא1 אמרה לך

    מה היא מעדיפה, אבל הבחירה עד כמה ללכת עם הבקשה שלה, הייתה שלך…

–   אבל אם אני אספר להיא2 עכשיו, היא נורא תעלב ותפגע…וגם, אני מבינה את

    היא1 שלא רצתה שכולם ידעו ויהיה באלאגן…

–   נכון, אבל אם היא2 תגלה ששקרת אותה, היא תפגע אפילו יותר.

–   אבל אם היא2 לא תגלה בכלל?

–   היא2 תגלה מותק, סודות כאלה תמיד מתגלים.

–   אבל א מ א…. אני לא יכולה להיות בסדר עם שתיהן עכשיו …

–   אני מבינה אאובה, אני מבינה שאת במצב מסובך, ועדיין אומרת לך שעדיף, תמיד,

    להגיד את האמת, גם אם לא נעים ברגע הראשון.

–   מה את היית עושה אם היית בת כמעט שתים עשרה?

–   אני?….המממ….אני לא ממש זוכרת איך זה להיות בכיתה ה' ו' ז' אבל איך

    שאני היום… הייתי מתקשרת ע כ ש י ו להיא2, לא מחכה לראות אם העניין יתגלה,

    ואומרת לה ששמרתי סוד כבר כמה ימים כי ניסיתי להיות בסדר עם כולן, ושלא

    התכוונתי לשקר אלא רק לא לספר, ואתמול כשפתאום כ מ ע ט התגלתה האמת,

    נבהלתי לרגע, ועכשיו, כמה שעות אחרי, את נורא מצטערת ומתנצלת ומספרת

    לה מה בדיוק קרה, כי אתן חברות טובות באמת, ואת לא רוצה שיהיה שקר בינכן.

–   אוף! את בכלל לא מבינה שילדים לא מדברים ככה!?!

 

 

    הדרך קשה ומסובכת. מורכבת ומרגשת.

    גם לי, גם לה. כל אחת בדרכה, לבטיה, מסקנותיה והכובד שבלב.

    ואני כל כך רוצה לדייק. להתוות דרך נכונה ומדוייקת.

    לא רק בטיעונים האולטימטיביים, המוסריים ו"הנכונים" –

    אלא בדיוק שלי מולה. מול הילדה הזו, המסויימת.

    להצליח לנתב את ההבנה התיאורטית שלי בה להבנה מעשית.

    להצליח למצוא את המילים הנכונות שיעבירו לה את מה שאני מנסה להעביר לה,

    להסביר כמו שאני מתכוונת, כמו שאני מרגישה.  

    להנחיל וללמד ולהראות לה דברים בדרך שתהיה לה נכונה וטובה.

    אולי אפילו נעימה.

    טוב, אני מבינה שנעימה זו בקשת לב מוגזמת, ומוותרת עליה מראש :)

    אבל

    אני לא רוצה להיות הורה דידקטי, שמדקלם מילים של נכון ולא נכון –

    והגיל הזה, והדילמות שמתחילות, רק מתחילות לעלות ממנו.

    גם כשההסברים שלי יהיו נכונים ואמיתיים הם ישמעו מטיפים ובוגרים כל כך.

    וזה בסדר. דרך הטבע.

    ואני אעשה טעויות ואטעה ואכעס. עליה ועל עצמי וההיפך.

    והכל צפוי והכל יפתיע,

    ובכל זאת….  

    אני זוכרת איך הרגשתי.  

    כמה קל לתת עצות טוטאליות, חד משמעיות של מה נכון ומה אסור –

    כמה האמת האבסולוטית קלה לדיבור וקשה לישום. 

    אבא שלי החכם היה מנסה לעמוד

    ראש מול ראש

    או

    לפחות

    מילה מול מילה,

    עקרון מול עקרון עם האמצעית שלו.

    אני.

    עקשנית, אידיאליסטית, קשת עורף, ורבלית עד מאד ורוצה לנסות הכל בעצמה.

    תלמדי ממני, הוא היה אומר בשקט, תני לי לקצר לך תהליכים, תלמדי מהנסיון שלי.

    בום הייתי מתפוצצת עליו,

    פ ו ף –

    לא רוצה ללמוד מהנסיון שלך. רוצה משלי. רוצה לטעות לבד.

    ללכת בדרך שלי.

    ללמוד מטעויות שלי.

    אתה זה אתה ואני זו אני.

    

 

    מישהו אמר בומרנג?

  

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    עמוד מצולם מתוך הספר: מהם טוב ורע

    סידרת ספרים מצויינת ממש

    מדברים פילוסופיה – הוצאת אנונימה – www.de-nur.com

 

 

  ימי תשובה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורח מבית  On 16 בספטמבר 2007 at 15:50

    לא קלה דרכנו, אבל מלמדת ומעשירה גם אותנו. לא רק אותם.
    שיהיו תשובות טובות לשתיכן.

    אהבתי

  • א.  On 16 בספטמבר 2007 at 18:04

    היא צודקת ואת צודקת. ילדים לא מדברים ככה ואלה המילים הנכונות להסביר. את תעשי את שלך והיא את שלה:-)

    אני קוראת כאן כמעט שנה וסומכת עליך.

    אהבתי

  • לאה  On 16 בספטמבר 2007 at 20:25

    שהיא מאד השתדלה לא לעשות את הטעויות שההורים שלה עשו עליה. אז היא עשתה טעויות אחרות משלה…

    אהבתי

  • ח ל י  On 16 בספטמבר 2007 at 21:25

    אמא שלך צודקת כמובן.

    לא על השגיאות שלי באתי הפעם. הן היו, ישנן ויגיעו, אין בי ספק. אני באמת מחפשת את הדרך החדשה שלי מול הגיל החדש הזה שרק מתחיל לבעבע. הוא דורש ממני כלים חדשים, התמודדות מסוג וצבע חדש, שאני לא מכירה והתאפקות, תכונה מאותגרת מ א ד במקרה שלי, שתעלה לי כנראה בדמים :)

    אהבתי

  • ריקי  On 16 בספטמבר 2007 at 21:50

    פ

    אהבתי

  • חנן כהן  On 16 בספטמבר 2007 at 23:06

    אם את אומרת לה שאסור לשקר, והיא משקרת, היא צריכה להתמודד עם שתי עבירות. עבירה אחת מול החברה ועבירה שניה מול האגו שלך. והיא נקרעת ביניהם. כי את יותר חשובה לה. כי היא רוצה לרצות אותך.

    אם את אומרת לה שרע לשקר, היא צריכה להתמודד רק עם עבירה אחת. את הלקח שלה היא תילמד בעצמה. את יכולה לעזור לה לנתח את האירוע. את הופכת להיות המורה המשקפת שלה. המתבוננת מהצד.

    זה כמו שאתמול בערב אמרתי לבת שלי לסדר את הילקוט. היא אמרה "בבוקר". בבוקר, בזמן סידור הילקוט היא פתאום גילתה משהו שהיתה צריכה לעשות להיום והיה משבר.

    לא אמרתי לה "אמרתי לך". שאלתי אותה מה היא למדה מזה. מבחינתי העובדה ש"אמרתי לה" פחות חשובה מהלקח שהיא תלמד. בזה שהסרתי את האגו שלי מהמערכת, פתחתי לה הזדמנות ללימוד אמיתי מהאירוע.

    אהבתי

  • ח ל י  On 17 בספטמבר 2007 at 07:49

    נא לזכור שהמסופר אולי קרה ואולי לא
    במידה וקרה…

    ההבהרה שלך על המיקום גם מול העניין עצמו, גם מול עצמו/ה וגם מול ההורה, האירה לי משהו בצורה מאד ברורה ופשוטה, מה שאומר שתודה רבה לך. מאד :)

    אהבתי

  • מיכל  On 17 בספטמבר 2007 at 10:01

    האסור לשקר הזה. אני מניחה שילדי משקרים מידי פעם. אני מניחה גם שזה בריא ברמה מסויימת. נראה לי שיש כאן עניין של מוסר והגינות, יותר מאשר השקר עצמו.

    ולחנן, מה שכתבת מאוד מעניין ועמוק. תודה רבה רבה לך.

    אהבתי

  • הדרסקה  On 17 בספטמבר 2007 at 15:16

    יש ספר נפלא שיצא מזמן בסדרת מרגנית ונקרא: "הרייט המרגלת". (מאת לואיז פיצו. לפני כמה שנים גם נעשה סרט בעקבותיו).
    בכמה שורות: הרייט בת 11. היא רוצה להיות סופרת. יש לה מחברת והיא כותבת בה מה שהיא חושבת ואת מה שהיא רואה. ואז קורה הדבר שלא אמור לקרות, החברים מהכיתה שלה לוקחים לה את המחברת וקוראים את מה שהיא באמת חושבת עליהם. גם החברים הטובים שלה. הדבר כמובן יוצר משבר איום, הרייט נעשית דחויה, מותקפת, בודדה, מאוימת. והכול מפני שהיא כתבה את האמת, כפי שהיא ראתה אותה.
    לקראת הסוף הרייט מקבלת מכתב מלנגרית ולדנשטיין, שהיתה האומנת שלה בתחילת הספר ועזבה כמובן בשלב מכריע בחייה, ובמכתב לנגרית כותבת לה: "היופי הוא האמת, האמת היא היופי. זה כל מה שתוכלי ללמוד ורק זאת עלייך לדעת (ג'ון קיטס) ושלא תעזי לשכוח את זה" ואז היא ממשיכה:
    זה טבעי שאת כותבת במחברת שלך את האמת, אחרת מה הטעם אבל אם יקרה מקרה שבו המחברת שלך תיפול לידיים אחרות יהיו לך שתי בררות ואף אחת מהן לא תנעם לך: לשקר או להתנצל. ואז היא מסבירה לה על ערכם של שקרים לבנים למשל: להגיד למישהו חולה שהוא נראה טוב, להגיד למישהו שמה שבישל טעים, גם אם זה לא נכון. ולהתנצל גם אם היא צודקת, כי צריך.
    זה ספר קאלט שלי. והמכתב נחרת בזיכרון:)

    אהבתי

  • שני  On 18 בספטמבר 2007 at 21:04

    כן כן גם האמא שחושבת שהיא הפיקה את מירב הלקחים מתקופת התבגרותה לאו דווקא יודעת ומצליחה להרגיש את הכל ביחס לילדיה.
    אז נכון טרם הפגנתי את קישורי האמהות שבי אבל יש ביכולתי לייעץ לכל האמהות שבינכן לא חשוב כל הרבה ולא לנסות להתאמץ ולהיות אחת מהחברה אם כדאי שהילדה תשקר או לא? זו החלטה שלה ואת האמא נמצאת כדי שהיא תבוא ותספר לך אם היא מצליחה להיות חברה טובה ונאמנה או לא את לא שם כדי להחליף את מחשבותיה ודעותיה את שם כדי לראות ולספוג את כשלונותיה ויחד עם זאת את הצלחותיה וגדולתה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 בספטמבר 2007 at 16:06

    יודעים הכל שני.
    חלי המשיכי להיות אמא כפי שאת מצטיירת מהבלוג שלך. את נשמעת אמא קשובה ורגישה מאד לצרכים של הבת שלך. המשיכי ללמד אותה את ההבדל בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון. אם לא נלמד אותם ונראה להם, איך ידעו? קוראים לזה חינוך :)

    חתימה טובה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: