תקריב

.

.

כשהאור הצהוב התחלף והאוויר אִבֵּד מעט, מעט, מחומו יצאתי להשקות  את הדשא.

הוא מצהיב בסופו של קיץ לוהט במיוחד וגם הצמחיה, התבלינים ועץ הלימון הצעיר ששתלנו באביב לא

עומדים בתפארתם.

אני ניגשת לקצה הגינה, מושכת את הצינור הארוך ופותחת את הברז.

הכלבה נמלטת  על נפשה והחתולה מהססת,  לזוז או להחמיץ לי פנים, שלא אעיז לחשוב על זה אפילו,

ומחליטה לתת  בי אמון.

כבר שבע וחצי ואני לא צריכה להכין ארוחת ערב, להזכיר להתאמן על התופים, אני לא צריכה לאסוף מיני

דברים ורודים, גומיות שער, בגדים במידה 12 וכוסות צבעוניות ממיני מדפים וחללים בבית . לא לבדוק

שיעורים, לבקש לערוך שולחן ולנשק ללילה טוב.

זה היום הזה שהיא ישנה ברבע ההוא של חייה.

וכאן שַקֵט.

מרגישים את השֶקֶט בשכונה שלי.

חוץ מהכלב המטורף של בני השכן ולפעמים סירנה מרחוק, הלילות שקטים כאן באופן יוצא דופן,

הפוכים לימים הלומי דחפורים ופועלי בנין ההופכים כל בית פרטי פשוט ונעים ליצירת בנין ארכיטקטונית

מנקרת עינים, חומסת קרקעות ואוויר.

אני מַשקה, טום פֶּטִי מנגן ושר דרך החלונות שלי כמו שרק הוא יודע ואני איתו, אוספת דליים צבעוניים

וקרעי בלונים, שאריות משחקי קיץ ומים, מתיישבת בחוסר מנוחה, קמה ושוב.

לפעמים אני ככה, חסרת שקט, מסתובבת, לא מוצאת מקום ומתגעגעת לתל אביב.

ככה פתאום תוקפים אותי כבר תקופה געגועים לתוך העיר.

ביום רגיל ובשעה לא מאותגרת תנועה אני באבן גבירול שמונה דקות אחרי שנעלתי את הבית –

אבל,

אני לא גרה בתל אביב ואני מתגעגעת.

לעלות במדרגות, לפתוח דלת, לנעול אותה ולהיות בבית. אין שער, שביל, שלכת.

לשמוע שכנים מלמעלה, מלמטה, מהבניין הסמוך. את החתולים מיללים, הגשם נשמע אחרת כשאין לו גג,

משאית הזבל חורקת בשש בבוקר, הקפדה על תריסים או לפחות וילונות מורדים, כביסה ניתלת מחלון

המטבח, נוטפת על זו של השכן המבוגר מלמטה במקרה הטוב או של אביבה מוועד הבית במקרה הרע,

קצנלסון, רחוב קסום ליד דובנוב, לקפוץ לשוק, לגשת לחנות במוזיאון, על הדרך להציץ, ללכת ברגל

ליומית, אולי שתיים. התנועה לא זזה, סדנאות כתיבה בבית אריאלה, קניוק ענק, אחר כך הוא כותב על

תל אביב שלו, ועלי, ניצה בן ארי, סינמטק, שוק הפשפשים, להוריד זבל, סרטים מהאוזן בלי לתכנן,

ללכת בשדרה, לצאת מהעיר :), לרדת לפיצה או המבורגר או סושי, לשבת לשתות קפה פעם פעמיים ביום

בלי להרגיש, לסנטר, לתולעת ספרים, לגרטווד, לרדת עם הכלב שלי לירקון, לסיפור קטן בנווה צדק,

איזו גלריה לרגע, לעבור בהפגנה, פעם אפשר היה לגנוב "העיר" בחמישי לפנות בוקר מהקיוסקים.

לשמוח. לחנות של דורין, לקפוץ לגלי לקפה, שגם הילדות יפגשו ואנחנו נצליח לדבר בלי תיכנונים

מראש, פאלאפל מבורך, להכנס להגיד ללביאה  ודנה בוקר טוב ביהודה המכבי, ללכת ברגל, להזיע,

להתלונן, להכנס לדואר או לאיזה חנות בגדים לנשום מזגן לרגע וזה כבר עולה באיזו חולצה, או עדיף זוג

נעלים, פרונטו, מוזס, פיצ'יפקס בשוק בצלאל, קניה קטנה בכרמל בלי לתכנן מראש, לצאת לדרינק קצר,

לגשת לנמל לשקיעה, החנות של כלי הבית ליד מה שהיה "זנזיבר", אוף הזכרונות, הדירה שלי באלכסנדר

ינאי, גלידריות, פתאום משב רוח, אושר, פעם גרתי בבר כוכבא, קומה מעל מנשק'ה.

לגשת לחוף שלנו, לפרישמן ולהתגעגע לפעם וללכת ללכת ללכת. להתרגז על חולדאי, להתלונן שאין חניה,

שהעיר מלוכלכת, לקנות על הדרך, לחנות בפינה ולהתפלל לטוב, להתבדות בבוקר. ללכת ברגל לים,

ללכת ברגל בכלל, אין חניה, מוניות כל הזמן, ללכת ברחוב ולהרגיש את האפשרויות קיימות.

לא הכל שם, כמובן, אבל הרבה –

ואני זוכרת שעשר דקות נהיגה הן כלום זמן –

והמיקוד שלי תל אביבי והקדומת מהסלולרי ומחו'ל היא 03 –

ואני מבינה ומעריכה ואוהבת את הבית הקטן והישן שלי על חדריו הרחבים, הצנרת הישנה, השער

החורק, תריסי העץ, הדשא, הכלבה המתרוצצת, החתולה שמחדדת ציפורניה על הספה החרדלית

של קסטיאל למרות שאני מסבירה לה כבר שבע שנים, שהעץ הגדול ההוא בחוץ? מחדד ציפורניים.

דבר לחתולה. כלום. והחיים שאני מעניקה לילדה שלי ולעצמי.

ואני אוהבת שהילדה שלי מנגנת תופים ואני משמיעה מוסיקה בלי לחשוב עליהם כמעט, על השכנים

שלי – ומעולם לא היו לי חיכוכים איתם, כי אין על מה, חוץ מבני והחברות הבלונדיניות שלו ששותות

יותר מדי וודקה בשתיים בלילה ליד החלון שלי ומביעות דעתן על המין הגברי – השכנים שלי רחוקים

מהחלון שלי.

ואני אוהבת שהבת שלי אספה שבלולים ואבנים בחצר, ויש לה קלאס מצוייר על השביל, ובריכה גדולה

בקיץ, מעשבת את הדשא לעיתים רחוקות, ואני מכירה את הדוור, ואת רמי שמחלק גז ושותלת צנוניות,

ואני נלחמת בה מלחמות מים אכזריות, ואני באמת שמחה עם הבית שלנו. הבית הטוב שלנו.

אבל

ככה אני עכשיו.

הבית, הסלון, הדשא והשקט לא מספקים לרגע.

משבר בזוגיות שלי עם השכונה. שכונה כרעיון, לא זו המסויימת.

התקפת געגועים.

אני

רוצה

לעלות על הג'ינס שלי,

הגופיה השחורה,

הסנדלים,

ולפתות.

לא את מנהטן,

שהייתה העיר שלי לכמה שנים –

ואני נזכרת שהיום 9/11

ומתגעגעת גם –

אבל עכשיו,

בימים האלה,

מתוך הבית המתוק שלי,

בשכונה התל אביבית שלי,

אני רוצה את תל אביב העיר עצמה.

.