אם יש לכם ילדים בני 9 ……..

 

 

 

 

עידו הרטוגזון עיתונאי, סופר וטכנומיסטיקן המתקשר עם ישויות דיגיטליות –

כותב ב"רשימות" – כתב בפוסט האחרון שלו מהיום:

זה עשוי להשמע גרוע, אבל אני חושב שבין הברירה שכולם יסעו עם קסדות אופניים

ושילדים בני 9 לא יחצו את הכביש לבין כך שכמה אנשים יאבדו את החיים שלהם,

עדיפה האפשרות השניה.

ואני מבינה מה הוא מנסה להגיד בפוסט הזה.

אני מבינה שהוא חושב שמעודף זהירות ושמירה והקפדה הם, הילדים שלנו, והוא מודה

שהם עדיין שלנו, כי אין לו, חיים חיים סגורים ומוגנים מדי, יחסית לחיי הטבע והחופש

שהוא זוכר מילדותו ושיש בעצם סכנות גלובליות רציניות יותר המסכנות את הילדים שלנו.

ובכל זאת, עידו,

אני רוצה להציע לך הצעה.

מניפולטיבית?

בטח.

הכי מניפולטיבית,

אבל אמיתית.

וזו הצעתי:

תעצום עינים, תתרכז ותבחר. 

ילד. או ילדה, שאתה מכיר באופן אישי,

באמת תבחר.

אחר כך, כמו בשעור משחק, תדמיין אותו/ה ואת הוריו/ה

ואז תכתוב את הפוסט הזה שוב.

 

 

 

 

 

 

משיק לנושא: האם המדינה רשאית להעמיד את האב הזה למשפט?

      

משיק לבטיחות, חופש וילדים: סוכריה אדומה וילדה בת כמעט ארבע – סיפור מהחיים

 

וגם: ילד בן 6 נדרס וננטש על ידי הרכב הדורס

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • א.  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 00:36

    עזבי. אין טעם. שיכתוב פוסט חרטה כשיהיו לו ילדים.

    אהבתי

  • רוני  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 01:18

    לחצות את הכביש:
    http://beterem.org.il/template/default.asp?catid=9&maincat=9&PageId=318&parentId=319

    זה לא וודו, זה לא מספר אקראי. חשוב שאנשים יבינו שזה לא שטות שאיזה פרסומאי כתב ואברי גלעד מקריין בנימה מאיימת. יש כאן בסיס פסיכולוגי והתנהגותי חשוב.

    אהבתי

  • עידו הרטוגזון  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 01:21

    היי חלי,
    מקבל את התרגיל שלך ומבין אני חושב למה את מתכוונת. ובכל זאת, זה לא הגזמה? זה הרי לא שלתת לילד חופש זה לגזור עליו מוות. אני אומר שלנסות לחסל סטטיסטית את הסיכוי לתאונות זה דבר שיעיל עד רמה מסוימת מרמה מאחרת הוא הופך לאובססיה שמזיקה לנו באופן תרבותי. זו לפחות דעתי, אפילו שכמו שלימד אותי שותף שלי לשעבר – אף פעם אל תשלול את האפשרות שאתה טועה, וייתכן שעוד אכתוב פוסט התנצלות כשיהיו לי ילדים :)

    אהבתי

  • קורא  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 01:28

    למרות הניסוח הבעייתי והפרובוקציות, אבל בגדול, הורים קובעים איך הילדים שלהם יגדלו. אתה לא יכול להגיד לאחרים מה לעשות, אי אפשר להגיד להם שיגדלו את הילדים שלהם לחשוב ולקבל החלטות או לגדל אותם בחרדה מכבישים, איש הישר בעיניו יעשה.

    אהבתי

  • גיל  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 02:54

    אבל אני לא רואה שום בעייה בחוק ללבישת קסדה ולא רואה בזה שום הגבלה מיותרת על החופש של ילדים.

    זה הכל עניין תרבותי. בארה"ב למשל, שם לא בכל המקומות יש חוקים שמחייבים לשים קסדה, רוב האנשים והילדים חובשים אותה בלי בעייה. הם רגילים לזה ומקבלים את כאביזר בטיחות בסיסי (שלא להזכיר שבארה"ב התשתית לרכיבה על אופניים טובה הרבה יותר).

    נדמה לי שההתרפקות הנוסטלגית על העבר קצת מטעה. העובדה שלהרבה אנשים הייתה תחושת חופש ולא הרגישו בשום סכנה, לא אומרת שלא היו סכנות, שאנשים לא נפגעו מרכיבה על אופניים בלי קסדה וכו'.

    נראה שמה שמרגיז אנשים זה שפתאום באו וחייבו אותם לעשות משהו שלא היו רגילים אליו קודם, והשינוי הזה מעצבן ומנסים לבנות על זה כל מיני תיאוריות מפולפלות בעוד שלפעמים קסדה היא רק קסדה. דווקא דרך חבישת קסדה, אפשר ללמד ילדים הרגלי בטיחות נכונים, במיוחד לגבי כל מה שקשור בנסיעות על כביש. אגב, הקסדה יכולה לשמש כאביזר אופנתי.

    אהבתי

  • מיכל  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 06:10

    1. יש ילדים שגם בגיל מבוגר יותר אינם בשלים ואינם ערניים מספיק כדי לחצות את הכביש לבד. אין לכך קשר למנת משכל. בכלל לא. יש פשוט ילדים שכאלו.

    2. עניין הקסדות: פעם, כשהייתי ילדה, לא היו חייבים לחבוש קסדה בנסיעה על אופנוע. ואז התחילו לחייב. רוכבי האופנוע התיחסו אל זה כאל 'תיק' (בעיקר כשזה חייב לקנות קסדה בעולם שרמת החיים שבו היתה נמוכה יותר וגו'. בכ"ז כיום קשה לתאר מישהו שירכב על אופנוע ללא קסדה.

    אהבתי

  • איתי אשר  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 08:07

    יש הבדל בין לחייב עפ"י חוק ילדים לחבוש קסדה ובין לחייב מבוגרים. ר' בבלוג של דב חנין
    http://www.dovblog.org/blog/193

    יש הבדל בין קמפיין יעיל לחינוך הילדים לחצייה בטוחה ובין לקרוא להורים פושעים ולנהגים טרוריסטים (ובכלל כל החיבור המילולי שעושה שר הביטחון לשעבר בין תאונות לטרור ובין רדיו פיראטי לטרור).

    יש קשר בין לחייב בוגרים בקסדה (ובאפוד זוהר) ובין הרף הקבוע (גם אם לא שרירותי ומבוסס מדעית) של גיל 9 ובין ההצעות לצנזור האינטרנט. ההנחה היא ש"הם" יודעים יותר טוב מאיתנו, ושזה צריך להפוך לחוק שמגן על האזרחים. במקרים רבים מדי האינפורמציה שמקבלים הפוליטיקאים מוטה בגלל אינטרנסנטים (למשל יבואן האפודים חבר מרכז הליכוד), וגם כאשר מביאים מחקרים מדעיים לא מביאים מחקרים סותרים גם כאשר קיימים כאלה.

    הנטייה הזו נובעת בעיקר מפופוליזם של הפוליטיקאים אך יש בה מדרון חלקלק ומסוכן. מדוע לא לאסור בחוק שתיית משקאות מוגזים ע"י ילדים מתחת לגיל 9? הרי ידוע שזה רע לשיניים.
    מדוע לא לאסור על הורים לעשן בבתיהם בנוכחות ילדים? הרי ידוע שעישון פסיבי הורג.

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 08:17

    אז למה חגירת חגורת בטיחות למבוגרים לא מעוררת בך התנגדות?

    ולהורה שמתנהג ברשלנות וחוסר אחריות בגידול ילדיו, ואני לא מדברת על גבול החירות האישית של איך לגדל את ילדך אלא דברים שהם במוכח זלזול והעמדת חיי ילדך בסיכון, דוגמת חוסר חגירת חגורת בטיחות, נעילת ילדים בני ארבע בבית ועזיבתו, אפילו לעשר דקות או כל דבר
    שב א מ ת מעמיד את חייו בסכנה, אפשר בקלות לקרוא פושע, גם אם ברמה מוסרית בלבד.

    ולא הכל נובע מפופוליזם ולא הכל מושחת ונובע ממניעים אינטרסנטיים בלבד….חאלאס, בוא נאמין שיש דברים שנעשים למען עצמם.

    אהבתי

  • איש חינוך  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 08:21

    מגבלות הילדים בדרך:
    לילדים עד גיל 9 אין את היכולות להתמודד לבדם עם חציית הכביש. יש להכיר במגבלות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות האובייקטיביות המאפיינות ילדים צעירים, ומקשות עליהם בהתמודדות ובהשתלבות במרחב התנועה:

    מאפיינים קוגניטיביים-התפתחותיים

    חשיבה מאגית: ילדים נוטים לדפוסי חשיבה מאגית. לדוגמא: מסוגלים לסבור כי "כיוון שחיכיתי הרבה, עכשיו תורי", או "כיוון שאני בסדר – הסביבה תתייחס אלי בסדר", קרי לא אפגע, או אפילו: "עצם החצייה במעבר החצייה מגנה עלי", "אני רואה אותה אז היא רואה אותי" (האנשת המכונית).
    הבחנה בין ימין לשמאל: הקושי של הילדים להבחין בין ימין לשמאל מחייב אותנו להנחות אותם להסתכל לכל הצדדים, ולמנוע את הבלבול בשלב ההחלטה על חציית כביש ובזמן החצייה עצמה.
    הערכת מהירות ותפישת מרחק: יכולת הילד להעריך מרחקים ומהירויות מוגבלת. הילד עלול לטעות בהערכת מהירויות ובהערכת המרחק שעצם מסוים נמצא בו, בגלל חוסר יכולת לתרגם "קטן-גדול" ל"קרוב-רחוק", או עקב הגבלה ביכולתו לקשר בין גודל העצם למרחק שהוא נמצא בו.
    זיכרון: כאשר הילד מתכוון לחצות את הכביש, והוא מסתכל לכל הכיוונים, ייתכן שהנתונים שיאסוף לצורך קבלת ההחלטה אם אפשר לחצות, יהיו לקויים בשל הקושי שלו במיקום הפרטים הרלוונטיים לזכירה ובאיסוף הנתונים הרלוונטיים.
    סיבתיות: ילדים עלולים להסתמך יתר על המידה על גורמים אחרים ופחות על עצמם בעת השימוש בדרך. כך למשל הם חושבים בעת החצייה, שרכב המתקרב אליהם יוכל לעצור בכל מקרה, ואינם יודעים שרכב אינו מסוגל לעצור במקום.
    מאפיינים גופניים פיזיולוגיים

    אומדן מרחק: חוסר יכולת אומדן מרחק עד גיל 6-7, וברכישת שימור המידות רק מאוחר יותר.
    ראייה וראות: התפישה החזותית של הילדים מוגבלת על-ידי קומתם הנמוכה, ראייתם האגפית המצומצמת, ועל ידי אי יכולתם לשנות במהירות את מוקד הראייה ממרחק קצר למרחק ארוך.
    שמיעה: לילדים רבים מתחת לגיל 7 יש רגישות שמיעתית נמוכה וקושי באיתור מקורות הקול. כמו כן דעתם של ילדים בגילים אלו מוסחת מקולות בלתי רלוונטיים למשימה העומדת בפניהם במידה רבה יותר ממבוגרים.
    מאפיינים רגשיים

    אימפולסיביות מול שליטה בדחפים: ילדים בגיל הרך מתקשים לשלוט בדחפים פתאומיים. שליטה זו היא הכרחית כאשר משתמשים בדרך. לעתים קרובות הילד מעריך את המצב בשלב הריצה לכביש (לעומת מבוגר שמעריך עוד לפני שמגיע לסף המדרכה). הילדים נוטים להתנהגות אימפולסיבית, ועל כן הם נוטים לחצייה בריצה ומסתכמים על זריזותם.
    תחושת סיכון: לעתים ילדים מוגבלים ביכולת השמירה העצמית מחד, ובתפישת הסיכון מאידך. הילד לא מבין את משמעות הפגיעה, ואינו מבין את הסופיות של המוות.
    המלצות ארגון 'בטרם': ילדים עד גיל 9 חייבים ליווי מבוגר בדרך מכיוון שאין להם את כל היכולות הנדרשות לחציית כביש בביטחה.

    אהבתי

  • אילאיל  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 08:26

    עניין הקסדה לא נראה לי בעייתי
    אבל איסור חציית הכביש עד גיל 9 הופך את החיים לבלתי אפשריים
    וזה לא משנה אם מדובר בחוק או בנורמה שסתם גורמת להורה שאינו שומר עליה להרגיש פושע ומזניח
    לא כל הכבישים דומים
    ולא כל מעברי החציה דומים
    לא כל הילדים דומים ולא כל הסיטואציות דומות [למשל שעת החצייה]
    האיסור עד גיל 9 כאיסור גורף הוא לא ריאלי, מכביד ומקומם, דווקא משום שהוא מדביק תוויות איומות לסיטואציות יומיומיות שלוות
    [למשל: הילד בן ה- 7-8 קופץ אחר הצהריים לבית חברו הנמצא במרחק 3 דקות הליכה, מעבר לכביש כמובן, בשכונה שלווה ומנומנמת בפאתי יישוב פרברי]
    במקרה זה הכותבת היא אם לשני ילדים בני 11 ו-5 ובאופן כללי אשה חרדתית

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 08:34

    ומה לא אפשרי בלתת לו יד ולהעביר אותו את הכביש?

    אני? אני לא נראה לי שווה את הסיכון

    ונראה לי לגמרי שווה את הטירחה.

    נ.ב. קראת את ההסבר של ב"בטרם" תגובה אחת מעליך?

    אהבתי

  • אילאיל  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 08:37

    קראתי את תגובתך רק לאחר ששיגרתי את שלי.
    שים לב שמרבית הדוגמאות שנתת מתייחסות לילדים מתחת לגיל 7 ולא 9.
    תופעה אחרת שאני מזועזעת ממנה, דווקא מפני שאנו מתגוררים בשכונה שלווה ורגועה, היא ילדים היוצאים למשחק כדור לרכיבה על אפניים על הכביש.
    את הוריהם אני לא יכולה להבין בשום אופן. זו הזנחה פושעת של ממש.נגד זה צריך לצאת בריש גלי.
    הבעיה עם פרוייקטים כמו התשדירים המאיימים על ההורה בתווית של טרוריסט היא שהם מקצינים את דרישתם עד חוסר ריאליות.
    הרי אם כל בני התשע אינם כשירים לחצות כביש לבד משמע שלפחות מחצית מבני העשר אינם כשירים לכך גם הם. הרי התפתחות קוגניטיבית אינה מתרחשת בין לילה.
    לכן תשדירים צריכים להיות ריאליים ולא לבוא בדרישות מכבידות שמעמעמות את הליבה העקרונית והמוצדקת שלהן.

    אהבתי

  • רוני  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 08:46

    אז לא הבנתי מה אמרת כי בשתי התגובות שלך את כותבת דברים הפוכים. את לא מבינה הורים שמרשים רכיבה על אופניים אבל מרשה לילד בן שבע לחצות לבד כביש כפי שכתבת?

    את מזועזעת מהורים שמרשים אופניים ולא מבינה אנשים שיזדעזעו ממה שאת מציעה.

    אהבתי

  • ימימה  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 09:44

    יופי של פוסט!

    ולאיש חינוך, סליחה על הציניות הקלה, אבל באמת לא מלמדים את האנשים במערכת החינוך ללחוץ על לינקים?

    (אני עוד יכולה להבין כשזה מוסווה – רק לא מזמן לימדתי את אמא שלי מה זה היפרלינק במייל, אבל ככה, לינק גלוי לעין בהודעה של רוני?)

    אהבתי

  • G  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 10:40

    של הרוכב אופניים בסוף?

    אהבתי

  • יונה  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 10:49

    וגם התשדיר נכון והחוק

    אהבתי

  • אילאיל  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 10:53

    לא כתבתי דברים הפוכים כלל וכלל.
    יש ברחוב שלנו תופעה של ילדים שיוצאים לכביש לרכיבת שעשוע – הלוך ושוב במשך שעות ארוכות.
    הם מבלים על הכביש את כל אחר הצהריים, מתחרים זה בזה, מקפיצים גלגל, מרכיבים אחרים וכ"ד.
    האם זה דומה בעינייך לחציית כביש צר, שנמשכת 10 שניות?
    וכפי שאמרתי – יש כביש ויש כביש. יש כבישים דו-מסלוליים וארבע-מסלוליים, מרומזרים ובלתי, סואנים ופחות.
    אי ההבחנה ביניהם, ובכלל אי הבחנה בנסיבות,
    היא שטחית וססמאית.
    בעיניי, כאם שמנסה מאד להיות אחראית, גידול ילדים זו לא רק משימה של הגנה אלא גם של הקניית מיומנויות.
    ללמד להסתכל היטב לכל הצדדים, ללמד לא להתחרט באמצע הדרך, לא לחצות בריצה, לאמוד מרחקים , לא לפעול בספונטניות וכ"ד – אלו משימות שמוטלות עלי באם: הן ללמד, הן להעריך האם הוא בשל לכך או לא.
    ילדים הם שטאנץ? הם עשויים בתבנית אחידה?
    אני מתקשה לסמפט את ההגדרות של אנשי החינוך שממסגרים את הילדים שלנו במסגרות הקבועות של מדע הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
    כמו כן
    אני מרגישה מותקפת כשמכנים אותי פושעת למרות שביצעתי את כל אלה על הצד הטוב ביותר והתרתי לילד שלי לחצות כבישים מסויימים לבד בגיל 8.
    בן ה-11 שלי, למשל,ביקש בחופש הגדול לרכוב על אופניו לבית הספר לחזרה שהתקיימה שם, ולא הצלחתי להסכים לכך, למרות שרציתי לרצות אותו. חשבנו, אביו ואני, שכדאי יהיה לנסוע יחד אתו על אופניים כמה פעמים במסלול המדובר, להבין את המכשולים והקשיים שיש בו, לפני שנתיר לו לנסוע לבד.
    אני לא נגד סופר-זהירות, אני נגד טרור פסיכולוגי.
    הפרסומות המדוברות – במקום לעשות עבודת שורש עושות עבודת שטח. איומים, הזהרות, הפחדות – הכל כשר לכאורה כשמדובר במטרה מקודשת.
    ומה עם ההפך: ללמד הורים מה כן צריך לעשות?

    אהבתי

  • א  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 11:05

    יש לי ילד בן 7, שעדיין איני מרשה לו לחצות כביש לבד.
    אבל השנה כשאנחנו הולכים לבית הספר, אנחנו כבר מתחילים לתרגל – מגיעים למעבר חציה, ואני מטיל עליו את האחריות לומר מתי אפשר לחצות. אני מאשר ואז אנחנו חוצים.
    אין זה מן הנמנע שבסוף השנה הוא כבר ארשה לו לחצות לבד כביש שקט וחד סטרי שנמצא ליד הבית, כשהוא יוצא לבקר את חברו שגר ממול.

    אני חושב שזכותי וחובתי כהורה להחליט על רמת הבטיחות של ילדיי, ולהכין אותם בהדרגה לעולם האמיתי.
    בוודאי שאין סיכוי שאקשיב למי שקורא לי פושע ומנסה להפחיד אותי בפרסומות דמגוגיות.

    אהבתי

  • תום  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 11:09

    הדיון מאוד נחמד ומעניין, אבל מפספס נקודה חשובה – בניגוד לחוק הקסדה שעבר בכנסת ויכנס לתוקפו בקרוב, הרי שהמלצות "בטרם" אינן בגדר חוק, ואינן מחייבות איש. מי שרוצה שבנו בן השבע וחצי יחצה כבישים בעצמו בדרכו למחזר בקבוקים שתיה – רשאי. אולי זה לא רעיון טוב, אולי הילד עלול להיפגע, אבל אין חוק שאוסר על כך.

    אתם חושבים שהילד מספיק בוגר, נבון, קשוב ודרוך בשביל לחצות כבישים – שום קמפיין פירסומי, מפחיד ככל שיהיה, לא צריך להטריד אתכם. אז אברי חושב שאתה פושע, אתה חושב שלא, זה אמור להספיק.

    (וגילוי נאות – כותב שורות אלה הוא רוכב אופניים ותיק, חובש קסדה מזה שנים, ואין לו אף לא ילד אחד).

    אהבתי

  • אילאיל  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 11:40

    נכון
    והחוק חסר מאד בכל הנוגע להגנה על ילדים בתחומי התעבורה
    בהתכתבות עם פעילי "בטרם" בנוגע לסוגיית הישיבה מלפנים של בני נוער [ממתי מותר?] הבנתי שיש רק המלצות ולא חוק חד משמעי.

    ובכל זאת, תום, אני לא אוהבת את התשדיר שמנסה לחפות על חסרון החוק בשטיפת מוח קיצונית ואף גסה.

    אהבתי

  • איתי אשר  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 13:10

    להורה שמשתמש גם בהגיון הבריא שלו ובהיכרות עם הילד כדי לקבוע אם הילד שלו מספיק בוגר לחצות לבד כביש X אך לא את כביש Y זה בוודאי מאוד לא נעים לשמוע את הילד אומר לו: אבל אברי גלעד אמר ברדיו שאתה פושע, שאתה מזניח אותי!
    זה לא דבר של מה בכך, בטח לאזניים הרגישות של ילד.
    גילוי נאות: ילדתי בת שנה וחצי ולא חוצה לבד, גם לא יורדת מדרגות בלי יד.

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 15:47

    בוודאי שכל מקרה לגופו וכל ילד לאישיותו ורק הורה שמתבונן ומכיר ומודע ליכולות של הילד שלו יכול לדעת מתי ואיך –
    השאלה מה עם המאות אלפים שלא יודעים או לא מתבוננים או אלה שמגדלים את הילדים שלהם במקרה,כמו שיוצא, ומה עם אלה שלא חוגרים אותם בחגורות, מה איתם איתי, לא להפחיד אותם? לא לתת להם במוח שוב ושוב כמה זה באמת מסוכן, לא לפרוט להם על כל נים אשמה ואחריות שאפשר בכלל לעורר? שיזהרו מתוך רגשי אשם ויסורי מצפון אם הם לא נזהרים מהכרה והבנת תפקידם.

    אף אחד לא דואג לילדים שלך ושל אילאיל ושלי.
    לא על הילדים האלה מדובר, ולא על ההורים האלה.

    ומי שלא חוגר את ילדיו הוא פושע ועלול לההפך לרוצח. פשוט כך. אין דרך יפה או p.c להגיד את זה.

    ובא נראה באיזה גיל תשחרר לה את היד במדרגות
    או תרשה לה לחזור לבד בחושך המצופים :)

    אהבתי

  • תום  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 16:03

    חלי, השאלה שנשאלת היא האם מי שלא אכפת לו מספיק, מי שחושב ש"לו זה לא יקרה", האם הקול הרועם יגרום לו לשנות את דרכיו?

    אין ספק שצריך לעשות מה שאפשר בשביל לנסות להסביר לאנשים, להראות להם את חוסר האחריות במעשיהם, באיזו קלות העולם יכול להתמוטט סביבך.

    האם קמפיין הפחדה יעזור?

    אני סקפטי.

    (גילוי נאות – עוד באירופה הייתי סקפטי. מצטער, לא הצלחתי להתאפק)

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 16:11

    ת ש מ ע –
    גם אני לא מצליחה לפעמים להתאפק ומעירה לאדם מבוגר וחגור שעומד ברכבו לצידי ברמזור,ולצידו,בין שני הכסאות עומד ילד מחמד בן ארבע והבת שלי, בת העשרה שמתחילה בימים אלה להיות נבוכה מאמה הלא קולית – אני?! לא קולית?!! – מעירה לי שזה לא ענייני.
    נכון לא ענייני ולפעמים אני ממש לא מצליחה להתאפק, יעזור? לך דע. אולי.

    לפעמים אני דווקא כן מצליחה להתאפק :)

    אהבתי

  • בייביסיטר  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 17:06

    פושע מי שמקל ראש בחוסר הריכוז הטבעי של ילדים קטנים. ילד בן שמונה הוא אכן ילד קטן.

    אל תסוגי ל"הבין" את המקלים ראש ואת אלה השולחים את ילדיהם לחצות כביש בשכונות שקטות בגיל שבע, אל תביני אותם. צריך להטיף ולנדנד וגם להפחיד אין ברירה.

    אהבתי

  • תום  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 18:49

    ת ר א י

    בסוף השאלה היא מי מעיר, ולא פחות – איך מעיר. אם מסבירים לי אני מקשיב, אולי מקבל ואולי לא. כשמטיפים לי אני נאטם. כזה אני, דפוק.

    אבל אני לא היחיד. החינוך צריך להיות אמיתי, מנומק, בשביל להביא לתוצאות. סתם למלא את גלי האתר בסיסמאות? זה יצירתי, זה מראה תפוקה, אבל האם זה משרת את המטרה?

    ואת קולית, אל תקשיבי לה.

    אהבתי

  • מרקו  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 18:58

    שלו חסר אחריות ושלך צדקני ומטיף.

    אהבתי

  • A  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 19:13

    תתעצבן כאן, רק אל תתעצבן על הכביש ותנהג בזהירות ועצור לפני מעבר חציה, אולי יש שם ילדים בני תשע שהרשו להם לחצות לבד את הכביש :-)

    אהבתי

  • אלי שלו  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 21:19

    מאחר וכתבתי על הסלוגן הצעקני הזה כבר לפני שנה, לא אחזור על כל הדברים.
    מדובר, בעיקר, בזיהום של השפה ובעקבותיה המחשבה. באיבוד מדרגי ביניים ורגישות לתוכן ולמצבים לא ברורים. הכל קיצוני והכל הצהרתי. כל "חוסר אחריות" הופך לפשע רבתי.

    עוד מופיע כאן, ובתגובות אליו
    http://www.notes.co.il/shalev/24341.asp

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 5 בספטמבר 2007 בשעה 21:31

    גם להורים המסורים ביותר, האחראים ביותר ואיש לא יהין להאשים הורה שבהסח הדעת הזיק לילדו, חלילה. הטענות מופנות כלפי הורים שמתוך זחיחות דעת וחוסר מחשבה או ראיה קדימה מתוך תחושת הסמוך, הכל יהיה בסדר, אני משגיח עליו, מפקירים, כן מפקירים את ילדיהם הקטנים לסכנות אמיתיות. ראה חגורות בטיחות, חצית כבישים לפני שהילד בוגר או בשל מספיק, עזיבתם לבד בבית של ילדים בני שנתיים ושלוש וארבע,ואפילו עישון פסיבי. לא פשע אלי? חוסר חגירת ילד בחגורת בטיחות מהי? אדם בוגר שנוהג במכוניתו חגור, כמו שחלי כתבה ולידו ילד קטן עומד ברכב זה לא פשע? מה זה?
    תציע אתה שם להתנהגות חסרת אחריות המעמידה חיי ילד בסכנה אפשרית אמיתית בגלל זלזול בחוק, בהוראות המומלצות, בהגיון בריא.
    תציע אתה שם להתנהגות כזו.

    אהבתי

  • אלי שלו  ביום 6 בספטמבר 2007 בשעה 00:36

    ואמא שלא מחסנת את ילדה מנימוקים אידיאולוגים ובכך מעמידה את חייו בסכנה הרבה יותר ממשית? והורים ששולחים את ילדם לחינוך חרדי וכופים עליו בכך חיי עוני? והורים שמעיזים לא לטעת בבנם תחושה אנרכיסטית ואפילו לעודד אותו לשרות צבאי בו קיימת סכנה אמיתית לקיפוח חייו (נעזוב מלחמות צודקות, אני מדבר על תאונות מיותרות)?

    לשיטה הצדקנית המנשבת כאן כולם פושעים. אוירה של טיהור מנשבת בארץ, עצובה ומפחידה.

    ואפשר גם ללכת לשפה עצמה, לשאול מהו פשע ומהו עוון ומהי עבירה מנהלתית, ולהבהל לנוכח הנטייה למחוק כל גוון וללכת ישר לקיצוניות הכי גדולה.

    אהבתי

  • מעין  ביום 6 בספטמבר 2007 בשעה 01:12

    הסיכוי להיפגע בתאונה במהלך נסיעה ברכב פרטי גבוה פי עשרי מהסיכוי להיפגע בתאונה במהלך נסיעה באוטובוס. פי ע-ש-ר-י-ם.

    עכשיו תעצמי את העיניים ותחשבי על ילדה אחת.

    עכשיו תפקחי אותן ותחליטי האם את מוכרת את האוטו, ומתחילה ללוות אותה באוטובוס, לחברות, ולחוגים ולבית הספר? האם את מוותרת על נסיעות לסבים בשבת, ולים ולטיולים כי בשבת אין תחבורה ציבורית? האם את מוכנה לבלות שעות ארוכות בתחנות אוטובוס מאובקות כדי להקטין את הסיכוי לתאונה?

    מניפולטיבי? מאוד. אבל גם מראה שחיי ילדינו נכנסים למשוואת העלות תועלת שאת מתכחשת לה.

    אהבתי

  • עידו הרטוגזון  ביום 6 בספטמבר 2007 בשעה 10:03

    בשתי התגובות האחרונות שלכם הוצאתם לי את המילים מהפה. אולי אני לא יודע הרבה על איך שילדים חוצים כביש, אבל מה שבטוח שלהגביל אותם זה הפתרון הקל לעומת המון מפגעים אחרים חמורים יותר שאנחנו מתעלמים מהם ונזהרים מתלהתמודד איתם בגלל שהם מקובלים תרבותית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: