תקריב

 

 

 

2 ספטמבר 2006 – E N T E R

 

עברה שנה –

בדיוק שנה, היום.

אני והטכסים שלי.

אחד הצעדים המשמעותיים והאמיצים ביותר שעשיתי לעצמי מזה שנים רבות.

רבות מאד. רבות מדי.

*          *           *           *            *         

ציטוט:

יש כאן פתח למשהו שבאמת אין לי מושג לאן ילך –

אבל, הוא מעניין ומושך ומפחיד.

דורש ממני מאמץ ואומץ ומרגיש ברובו נכון –

וכך היה. לא ידעתי לאן החידוש הזה, המילים שלי, הכתיבה שלי יקחו אותי.

ידעתי שמשהו חייב לזוז.

ידעתי שזמן המילים הכתובות שלי הגיע.

שהזמן הגיע למה שיהיה, לא למה שהיה.

הזמן להיות מי שאני, לא מי שהחיים שלי הצליחו לעשות ממני.

הזמן שיש מי שראה כבר מזמן שחייב להגיע.

אבל אני, מעולם לא הייתי מהירה בקצב החיים הפנימי שלי –

שד משחת כלפי חוץ ואדם משותק מבפנים.

לאט לאט. שיהיה בטוח.

 

והזמן הגיע.

לא יכולתי לא לציית לו. ממש ככה.

ומצד שני – בטח צד שני –  תמיד יש כאן מצד שני –

הייתי חשדנית מולכם.

מול האנשים שיקראו אותי.

פחדתי ממלכודת השם שלי, הבלונדיניות, הצילומים, הרכילות –

והתבדתי. בגדול.

איזה כיף.

כמה שמחה וחוזק ואומץ ואנרגיה וגילוי עצמי ורעב,

רעב גדול לכתוב באמת –

הבלוג הזה תרם לי. ואתם.

 

*          *           *            *            *          

ציטוט:

אני אנסה לכתוב על מה שמעניין, מעסיק, מטריד, מוציא מהכלים,

משעשע, מחייך, מקומם, מעציב, מלבט, מתסכל, מעלה שאלות ומרתק אותי –

פתוח ככל שאצליח. אישי ככל שגבולותי הפנימיים יאפשרו.

עשיתי דרך ארוכה, בפתוח, ככה אני מרגישה,

ועדיין,

אחד הדברים שמעסיקים אותי ביותר בכתיבה כאן, בכתיבה שלי בכלל,

הוא עניין הגבול הפנימי –

הקו העדין בין הפרטי לאישי.

הוא לא מוגדר מראש,

חוץ מדברים ברורים כמו:

אין צילומים של הילדה שלי, אין מילים על אביה, אין חשיפת הפרטיות שלה –

נקודה שמעט מבלבלת,

כי יש לי "היתר" לכתוב עלי, על החומרים שמהם עשויים חיי, עשויה אני,

על האמהות שלי, בדיקת האני מול האמא שאני –

מרכיב מרכזי בי ובחיי בשנים האלה, בזמן הזה –

ואין לי זכות מוסרית, כך אני מרגישה לגעת בפרטיות שלה.

איך מוצאים את המינון הנכון,

בין שימוש בחומרים אישיים ביצירה שלי ובין שמירת גבולות הפרטיות שלה, וגם שלי.

 

מבחינתי, לא עברתי את הגבול הפנימי הזה מעולם בשנה הזו.

כתבתי הרבה על איך דברים מרגישים וניראים ומתרחשים – כי ככה אני.

כי ככה אני חיה, מרגישה, כותבת.

מקרוב. מאד מקרוב, והרבה הרבה מילים.

תקריב קראתי לבלוג הזה –

התלבטתי הרבה בין: close up – זכוכית מגדלת – זום אין – פורטפוליו – ותקריב –

כי ככה אני. מקרוב. כי אי אפשר אחרת. אחרת זה שקרי –

ואי אפשר שקרי.

 

והצילום שם למעלה –

כמו כל דבר,היה חייב להיות מדוייק במינון שלו.

צילום מהוקצע, מלוטש, יצוגי – לא יכולתי לבחור להציג כאן,

כשהמטרה שלי הפוכה ממנו –

צילום שלי מהחיים, כמו שאני ניראת בבוקר,

על גופתי כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, יש גבול. אין סיכוי.

אז לקח קצת זמן ומצאתי פתרון, מדויק מבחינתי –

צילום מהחיים, שהילדה שלי צילמה –

אבל עם טוויסט, כמו שאני אוהבת  :)
 

 

*            *            *            *             *

ציטוט:

הערה – גסות רוח, חוסר רגישות, ציניות ואלימות מילולית הם דברים
שמחריבים את יומי ומשאירים עקבות בנפשי. על פי הבנתי ותפישתי,
המקום הזה הוא שלי. אני רשאית לעשות בו כרצוני. לכן אני מתכוונת
למחוק ממנו כל זכר לרע, לאלים ולחסר רגישות.

קבלת הפנים הייתה מפתיעה בשני דברים –

במספר האנשים הקטן יחסית לזה שחיכיתי לו –

דבר שמאד מאד אפילו עוד מאד אחד, שימח אותי –

עם אלפים בודדים אני יכולה להתנהל בכל פוסט ופוסט –

זה לא מתקיף אותי, אני לא הרגשתי חשופה או מאויימת מדי –

אבל כיוון שלא ידעתי, לא היה לי מושג מה הם מימדי הדיאלוג בין הבלוגים לקוראיהם,

פחדתי שכאן זה YNET –

פחדתי מאלפים רבים מאד של קוראים וממאות טוקבקים זדוניים –

שמחה גדולה שלא. גדולה מאד.

מחקתי בשנה הזו בערך, לא ספרתי, אבל בסביבות שלושים / ארבעים תגובות –

מתוך מאה ושישים פוסטים,

זה לא מרגיש יומיומי, פשוט, קל דעת וזחוח.

אני לא מוחקת בקלות. ממש לא.

רק כאלה אלימות, מי את חושבת שאת, יומרה בלונדינית שכמוך ודומות

או חלק שפשוט הרגישו פולשניות מדי.

רגישות יתר שלי, מודה.

אנשים שכתבו ודיברו והעירו ממקום שהרגיש לי אינטימי מדי. ממש פולשני –

כאילו ההכרות הוירטואלית איתי ועם המילים שלי, מאפשרת דברים אמיתיים,

לא רק וירטואליים, סוג של פולשנות, משהו שהרגיש יתר על המידה,

והייתי חייבת לשרטט גבול אמיתי בתוך הוירטואליות הזו.

 

*           *            *            *            *  

 

ומה שקרה עוד –

הוא שהבלוג הזה, המקום הפרטי שלי, הכי פרטי שלי,

שלעיתים,

לא כל כך נדירות,

אני צריכה לעמוד על המשמר,

ולזכור ולהזכיר לעצמי,

שזו המלכודת הכי גדולה,

הסיכון הכי מסוכן,

לשכוח שהמקום הזה הוא ממש,

אבל ממש,

לא פרטי ב כ ל ל –

הבלוג הזה, המילים הכתובות בו, הביא אצל מפתני הממשי,

אל חיי האמיתיים, הצעות מהצעות שונות בחודשיים האחרונים.

הצעות מפתיעות וגם כאלה שידעתי שיגיעו, וכאלה שחיכיתי להן, מדהימות, מוזרות,

מפתות, משמחות עד מאד, מפחידות, פוטוגניות, מודפסות ומה לא –

ועוד מעט,

רק עוד מעט

תיפול החלטה.

 

ואז, אני יודעת שארגיש בדיוק כמו לפני שנה –

ציטוט:

יש כאן פתח למשהו שבאמת אין לי מושג לאן ילך –

אבל, הוא מעניין ומושך ומפחיד.

דורש ממני מאמץ ואומץ ומרגיש ברובו נכון –

 

*          *             *             *             *

ועל הדרך הפרטית והמרתקת שעברתי בשנה הזו,

אני רוצה להודות גם לכם – ולכן כמובן –

לכולכם,

שותפי הוירטואלים, רשימת התפוצה שלי,

אתם הלא מוכרים, הזרים אך עם זאת.

כל אותם שטורחים לא רק לקרוא,

אלא גם להקשיב, ולראות אותי באמת.

 

תודה רבה :)

 

 

 

 

נ.ב. לא. לא מתחרטת. מה פתאום מתחרטת…..