תקריב

.

.

בבית ברמת החייל יש שער שאבא שלי צבע בירוק, רנו לבנה וישנה, שביל מרוצף, דשא,

פרחים ועציצים מטופלים בקפידה, כלבה שחורה ועץ מנגו ענק, בא בימים וחולה.

אי אפשר לא לראות שהוא חולה. כמוש. אבדה תפארתו.

אבא שלי עקשן כמו פרד –

ואני מקווה שאשתו מזה שישים שנה, אבל מי סופר, מראה לו את המילים כאן.

יש מינוי משפחתי על הבלוג הזה, האשה שולטת במחשב שזה אי אפשר להאמין –

אבא שלי מסרב לקרוא לרופא של עצים – כמו שאחת מנכדותיו, ואולי נינותיו, קוראת לאגרונום –

הוא מסרב להתייעץ או אפילו להרשות לאחת מבנותיו, אפילו לא לאמצעית, המקופחת,

ילדת השוקולד ההיא להתייעץ מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעזור לו, לירוק.

איזה טיפול, תרופה, ויטמינים שניתן אולי, וכדאי, להחדיר לשורשיו של המפואר הזה כדי להחיות

אותו ולהחזיר לו ככלח האפשר את תפארתו, גם אם לא את נעוריו.

יש לגבר הזה, השקט, עוגן חיי, הרבה מאד תרוצים כדי להסביר למה אין מה לעשות.

– הגזע פצוע מאז שנכרת הענף הגדול,

– פנים הגזע מהדהד סימן לריק גדול,

– לא, גם אם הוא ישקה אותו שלוש פעמים בשבוע ולא פעם אחת, זה לא ישנה כלום,

ובעיקר: רחלי די לנדנד וזהו.

.

אני חושבת שאבא שלי מרגיש ומבין ומכיל את מה שאני עדיין מסרבת, כנראה מסרבת, לקבל.

מי שמזדקן, אולי כדאי להניח לו להזדקן בשקט, בדרך הטבע, ולא לאלץ אותו לחפש פתרונות

לחידוש או שימור נעוריו. לפעמים אני דופקת את הראש בקיר התיאורטי שקיים ביני לבין אבי

ומבינה שלמרות המיתולוגיה המשפחתית המשייכת את העיקשות שלי להוד סבתאותה שלי,

האמת היא שזה ממנו, ישירות, ממש כמו העיניים הכחולות. פרד.

ואני מנסה לחשוב, עכשיו, "בעודי כותבת" –

אם המלחמה שלי, הנסיון העיקש שלי, קשור באמת רק לעץ ההוא.

העץ שאני לא יכולה לוותר עליו. באמת שלא.

לא בלב, כמו שאומרת זאתי שלי, הנכדה הכי קטנה שלו, ולא בממשות, בחצר ברמת החייל.

נלחמת ומנדנדת כמו שרק אני יודעת ומעזה מול האיש הזה וממשיכה לחפש טקטיקות שכנוע,

מגייסת נכדים שליבו רך מולם, ומודה בכשלוני.

עקשן, כבר אמרתי.

והעץ הזה, הירוק, הענק, הסוכך. הירוק כל השנה, זה שהניב מאות מנגו בעונה, שאת טעמם

אני מנסה למצוא בכל הזנים הקיימים בחנויות ולא מוצאת טעים כמותו. זה שמניב הרבה הרבה

פחות עונגים כתומים, נוטפי טעם שאין דומה לו ואבא לא מסכים לגלות לי במה הוא מערבב את

המים שהעץ מקבל, חוץ מאהבה כמובן.

זה העץ שהשולחן הגדול והנדנדה המחלידה והכסאות הלבנים מתחתיו.

הוא כבר הציל והאכיל והשקה ושמע והכיל ומכיל עדיין סודות ושמחות ועצבונות וריבים

משפחתיים והתפייסויות. זה ששומע אותנו, את כולנו כבר ארבעים שנה מתכנסים תחתיו וגדלים

להיות עוד ועוד משפחה. וילדים מטפסים עליו, ומנורות נתלות על ענפיו והוא ראה ושמע הכל.

הכל מכל.

אהבות ואכזבות וציונים וגיוסים ומלחמות. ונישואין והריונות וגירושים, והוא שמר עלינו יושבים

שבעה, ומארחים משפחה מרחוק משפחה מקרוב, וחוגגים לידות ובת מצוות וימי הולדת ונישואין.

ועבודות חדשות ושמחות גדולות, הוא ראה הכל.

גם עצים צעירים, פיטנגו, ותות, ולימון מניבים פרי לידו בעודו יושב שם, שליט הגינה, מלך האחוזה,

אוחז בממלכתו בכוח גדולתו ותפארתו.

והוא באמת נקודת אחיזה חשובה שלי, ע"ע הזכרון הקטוע והמוזר שלי, בילדותי.

הרבה זכרונות של ילדות ארוכה, טובה ובודדה מחוברים אליו, אל הצומת הזו למעלה, בחיבור

בין שלושה ענפים, שעליהם מונחת כרית שאמא לא מרשה להוציא מהבית ועוד אחת שמותר,

שיהיה נוח להשען שם למעלה ולקרואו. ימים של קריאה וחלומות בין ענפיו הגבוהים.

ואני מנסה להבין על מה אני מנסה לא לוותר, על האחיזה שלי בְּמָה.

באבא שלי, בבית שלי, בעץ שלי או בַּזכרונות, בחיים שהיו שלי.

הפוסט הזה התחיל בכלל כפוסט שרציתי לכתוב על הספרנית שלי, קרולינה, שנתנה לי יד מובילה

וחזקה, המון המון ספרים ושלחה אותי לקרוא על העץ בחצר שלנו,

אבל הנה, לכי דעי לאן יקחו אותך המילים.

שלך או של אחרים.

.

יולי 2013

הנה עברו שש שנים מכתיבת הפוסט והיום לפנות ערב נסע לסבא וסבתא,

אם לא יהיה חם מדי, נערוך את השולחן מתחת לעץ המנגו, ויהיה בית. הגברים האלה.

.