תקריב

.

אוגוסט 2007 תל אביב, כשיצא הספר.

.

כבר קניתי, כמובן את הספר החדש של קניוק

והרבה לפני כבר כתבתי עליו ועלי ועל אדם ברוך ומוסף 7 ימים ועל קיץ 86'

מה שלא כתבתי אז, לפני ארבעה ימים ולפני הרבה הרבה תגובות מרגשות –

בעיקר במייל – הרבה מאד תגובות, הרבה מאד תגובות מרגשות ומפתיעות במייל –

ותודה לכל מי שקרא וטרח והגיב, באמת.

על סופה של תקופה, על הקיץ ובעיקר על הכתיבה שלו. של קניוק.

.

סיימתי עכשיו לקרוא את "על החיים ועל המוות" –

ואני לא באמת מסוגלת לנשום.

כלומר, אני נושמת אבל עם ערך מוסף, המילים שלו עדיין עוטפות אותי.

אני הולכת ונושמת וכותבת והמילים שלו לא מרפות.

תחושות מלוות אותי היום. נראה מה יהיה מחר.

זה לא ספר. בוודאי שלא במובן הרגיל של סיפור מסופר.

זה מסמך שכתוב בגוף ראשון, ברצף אחד, בנשימה אחת.

וכך הוא גם נקרא. בבת אחת. בנשימה. בעצירת נשימה.

מבולבל, סוער, מתעד, משלים, מצטער, שמח, בוחן, אוהב, מתנצל,

מתבייש, מושפל, מכירבערך עצמו, מתגעגע ליפי נעוריו, אסיר תודה לאשתו

היפה מירנדה, על נעוריה ואהבתה אותו ולנעמי בתו, וגם את איה שלהם.

והוא רדוף עברו, פוגש את נעוריו, זכרונותיו, הוריו, הים שלו, תל אביב שלו ואת

ילדותו בתל אביב, עוד פעם תל אביב, כל הזמן תל אביב – ואת וכל הפעלים

ושמות התואר שאוכל למצוא במוחי ובנפשי הסעורה מהמילים האלה שלו –

יורם קניוק עושה סדר בחייו, במחלתו ובמותו.

הוא עושה את כל זה בדרכו –

עם המון מילים יפות, סוערות, מתחברות, אורגות וצובעות תחושות ומראות ורגשות

וסיפורים וזכרונות והרגשות ואת חייו למסמך שאי אפשר לנשום בין מילותיו.

הוא נשאר הוא. מרוכז בעצמו, מעט ילדותי, עשיר כל כך בשפתו, מילותיו, תחושותיו,

תאוריו שמצליחים להעביר את המקום, התחושה, הריח, הרגש כאילו הייתי שם, כאילו

הרחתי את הריחות,שמעתי את הגניחות, כאילו הייתי הוא, שם שרוע –

אני איני רוצה להיות אינני, אני רוצה להיות ישני –

כתב אלכסנדר פן –

ואני קוראת את קניוק גם ברגעים שהרגיש איננו או הרגיש ש'הם' חשבו שהוא איננו

ובעצם הוא היה מאד ישנו – והוא מפוקח בהתבוננות שלו על העולם הקרוב לו,

על העולם השני, הרחוק, אסיר תודה לרופאיו, מפרט בחדות ובכל זאת בעדינות את

הסרטן, הניתוחים, הנחיתות וההשפלות, התקוות, האכזבות, הטלטלות, הפחדים,

ההשלמות ומה לא, שעברו הוא וגופו ונפשו –

והוא בעיקר, מטלטל את נשמתך בהתבוננות הישירה שלו על עצמו, על חייו, ועל מותו.

הוא כותב על אשתו, אהבתו, אהבתה, על גופו המתפרק, האנשים בבית חולים,

הכאב, האין, הריק, מה שנדמה לו שהיה לא היה מהעבר השני, הזכרון שלו שכנראה

זוכר, ואולי מדמיין, לך דע –

והמילים שלו, כמו תמיד, עושות בנפשך, בנפשי, כרצונן. כרצונו.

לכו קנו וקראו מיד.

מסמך חד פעמי. שווה כל רגע,

והחיים, אתם יודעים, קצרים, מלאי הפתעות,

ואם לא עכשיו,

מי יודע….

.

יוני 2013 עכשיו הודיעו שיורם איננו. כמה עצוב, כמה כמה עצוב. יורם.

.