כתבה ב"שבעה ימים" יורם קניוק קיץ 86'

.

.

זו הכתבה בשבעה ימים, קיץ 86'.

יורם קניוק ומיכל היימן אחראים על המילים והצילומים, ועל הרעיון, אדם ברוך.

העתקתי אותה לכאן מילה במילה.

עיתון הוא דבר מתכלה, האינטרנט בינתיים הוא מקום בטוח,

ואני רוצה אותה לתמיד. הטכסט ארוך. מאד ארוך.

.  .  .

בערב, או לפנות בוקר, כבר מריחים סתיו. הרוחות, המעבות עננים, מביאות לחוף תל

אביב את ריח הפריחה הקרובה. עוד מעט, יפרח החצב. קול התור ידמע בארצנו. אבל,

שמחת בית התועבה תגמר, כמאמרו של דני בן ישראל, הזמר של ישראל ההירואית

שעבר לחצר האחורית של הישראל הזאת. את חוף הים הארוך, מחוף תל ברוך ועד

מסעדות הדגים על שפת הים, דרומה ליפו, יארזו, אמהות פולניות, שכבר הספיקו

להוולד להורים יוצאי מרוקו, יביטו בשעוניהן ויגידו לילדיהן, הקיץ נגמר. עם בוא הפריחה

והעלוות הירוקות, עם הימים הצלולים של הסתיו, תגמר החגיגה של תל אביב.

* * *

היה בתל אביב אדם ולו שלושה כלבים. הוא קרא להם לבוא. אחד בא, אחד לא, ואחד בא

או לא.

חלי גולדנברג היא פריחת קיץ בסתיו.

בינתיים, היא באה או לא.

בתחילת העשור הרביעי שלה, שום יופי שמצאו לה, לא הלך בדיוק לאיבוד. אבל, איזו

תקווה  למשהו ענקי מתחילה אולי להימוג. חלי גיבורת סגנון, שבמקרה הטוב הוא סגנון

ממוחזר של תרבות מגאזינית.

היא חצב של תחרות. טווס בשבילי, או בשבילך. מוסד מקומי עם הבהקי פזילה לחו'ל.

הצרה היא עם הראי האמיתי של חלי.

עמוק בתוכה, היא כמו הטווסה, הכביכול-מתפעלת מיפי הזכר, העוטה נוצות קשקשים

לתפארה. בראי הזה, הנפש, כמו הטווסה, היא עיוורת צבעים.

* * *

חלי, שגדלה סמוך לתל אביב וחיה בה, נשארת לרוב לבדה. אם באמת אנחנו האנשים,

שהורינו הזהירו אותנו מפניהם – חלי מוציאה, נותנת, יותר ממה שהיא מקבלת. כשהיא

מקבלת, היא חושבת שהיא נותנת.

אולי עמוק בלב היא יודעת, שאיתה, כמו עם ריטה הייוורת', אף אחד לא יתחתן מפני

שהיא יודעת לבשל. חייה, הניראים הדורים כלפי חוץ, מוחזקים בסיכות בטחון, אולי

קצת דבק איפור.

אחרי הצלחה של חמש עשרה שנות דוגמנות, הייתה אולי זורקת את כל מה שיצא לה

מזה, בלי לוותר על מה שזה עשה בשבילה.

הנה המילכוד: הסף הכי גבוה שלנו, זה מה שכבר לא נהיה.

כדי לנסות לתפוס ענן, ולחבר אותו למרכבה שלנו, צריך להסתכן. כל דבר ממשי בחיים,

אמר מישהו, קורה על חודו של סכין גילוח. להסתכן, זה לחבר את העבר, שאולי לא היה

לו אף פעם עתיד המחובר לעבר שלעתיד הוא זר, כמוס, כמוה.

*  *  *

עניה, סוערה, לא נוחמה אומר ישעיהו ומוסיף, והנה אני מרביץ בפוך אבנייך. בדפ"רים

אקדמיים או דפוקים, כמו אצל רובינו, פירושו של דבר הוא, שאם את כבר עומדת כל

חייך מול פילם, את מקווה שבסוף תפותחי את, לא רק הפילם.

בפילם את תמיד צודקת כי את יפה בו ובטוחה.

בחיים, אין עדשות לשביבי השניה, בהן כולנו, לא רק את, הילדים היפים של אלוהים.

מזה האחים פרג' בנו אימפריה.

בגלל זה עוד לא נולד צלם מחורבן, שלא תפס לו פראייריות.

*  *  *

וכך, הניאוף הקוסמי של תל אביב, עם השמש שלה, עומד להסתיים. ויש בזה מין עצב.

חלי היא גם כן עצב.

מוגן על ידי חיוך מתוק, מיידי, בשביל הכאב שמאחוריו.

חלי, אשה שהמיטה עצמה באוהלי חילוף החומרים הסינטטיים.

הקיץ חמדתי, מתחיל לזוז.

כל מה שלבשת, כדי להסתיר את עצמך בו, נשר עם עלי הסתיו של פאריס.

כאן דבר אינו נושר. אולי עלי עצים מיובאים.

אפילו הזקפה הלאומית, כשהיא ניתקלת  בקיר, היא שוברת רק את האף.

בסוף, הסכיזופרניה היא המצב היחידי כמעט בו אינך לבד.

*  *  *

הפינגווין עף כשפניו מופנים לאחור.

זה לא מפני שלא מעניין אותו לאן הוא עף. הוא רוצה לדעת איפה הוא היה.

חלי במחלצות, זה לעוף לאן שהיא הייתה. תל אביב של שלהי קייץ, זה לדעת מה נגמר,

זה לדעת אם הכלב ההוא באמת בא או לא, לא לאן הולכים.

הצילומים של שביבי השנייה, יודעים להחמיא לחלי. לצאת מן הדוגמנות, קשה. המכולת

אינה מקבלת צ'קים של כבוד בלבד.

בצילומים מבחינים גם במשהו אבוד.

אם גילה של אישה נמדד לפי איך שהיא ניראת לפני ארוחת בוקר, חלי משחקת אותה

בערמומיות תמימה.

ב'עד כלות', סרט סטודנטים ישראלי, שהוקרן בטלוויזיה, חלי יצאה עם ביקורת טובה

ממנו, היא ניראת כמי שהצליחה לרמות את הרגע, זה שלפני ארוחת הבוקר. ניראת

כמעט מיוחסת בתבוסה שלה, יש לה כמה רגעים נוגעים אל הלב. היא ניראת כאילו

הייתה יכולה,  כמו הפינגווין, לעוף אחורנית וללכוד לעצמה את מי שהצילומים שלה

לרוב מסתירים.

יופי בצילום, הוא גם נקמה.

כמו סתיו בסוף הקיץ.

אם חלי תתפוס את העבר שלה כשקר, שהיא נאלצה להנות ממנו, היא תגלה שהיא

אולי לא כל כך יפה, אבל הקרינה שלה רימתה לא רק את האחרים, גם אותה.

מין שילוב של תום וחן, ללא חסדו האפל של ההדר הקפוא, המלא סוד.

ואז יתגלה לה, שהאגדה הייתה לא רק מוניטין, אלא גם כבלים.

ורק מכבלים עושים אהבה ויצירה.

מכל השערים שהיו לה במגזינים, מה שנשאר בסוף, אינו הבל החן, אלא הכבלים.

זו מתנה. אם מכבדים את הכבלים אפשר להצליח. כמו שאמר לסינג הגרמני,

לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

* * *

תל אביב של שלהי קיץ מאוזנת, צלויה. ענני סתיו או לא. הגופות, הניצלים בשמש

או הסיכים שהם צולים, הם מטאפורה ישראלית. מה שצלוי הוא נכון "לא מתוק

לא כסף" צורח הרמקול של המשאית מעזה, המוכרת אבטיחים.

לא צלוי לא עברי אנוכי, צועק הישראלי, הבטוח שהצעקה היא הדרך הבטוחה להונות

את עצמו. הוא צולה סיכים לאורך החוף, על כל אי תנועה בין שורות של מכוניות צופרות.

נשותיו לובשות על גופות מעובים מהולדה, את בגדי הים, שחלי וחברותיה מוכרות על

כלונסאות גופן במגזינים.

מה שנוטים לשכוח, הוא מה שסוזן סונטאג, מסאית אמריקאית, מסבירה, שמקור הפנים

המיוסרות של הדוגמניות על גופותיהן הדקים, הוא 'שחפת'. פעם זו הייתה מחלה

רומנטית. היא הייתה מכוערת וקטלנית. כל מי שהיה 'אין', רצה להראות שקוף.

לא חלי. לזכותה. היא השאירה על עצמה מעט בשר, בשביל החיים.

היא לא ניראת כמו מתלה מפואר עם איפור ושיער. זה המזל של חלי.

ליד הסיכים, שהם איורים אמיתיים לגופות הצלויות בשמש, עומד הישראלי, תקות שנות

אלפיים, עם כרס משתפלת. נקבותיו נראות כמו קצפת מאבנים. הם צולים כל מה שזז,

מתפללים לחלי גולדנברג, שנתנה לנשים שלהן חלום לחלום.

על מה חולמת היא?

על מה חולמת היא, כשהזבח נמשך מקצה העיר עד קצה. הלא הכל עוקדים ומזבחים.

כאן זהב לא חסד חפצתי אלא זבח. ונונסטופ. פושט. החיים כמערבון ציוני זה צליה.

הצומת החד פעמי הזה, אינו רק שמחת בית התואבה, אלא הצומת של הסיוט והפיקניק.

חלי היא, איפוא, מיצרך נדרש, אבל גם מטאפורה פרטית של אכזבה אירונית. כי היא

מכרה אשליות, מתוק זה כסף, אבל את האבטיחים, בגרפץ שואג וצחוק פרוע,

אוכלים האחרים.

*  *  *

כי תל אביב לא רק בחולות נוסדה. מן הקיץ נחצבה. היו בה אב, אלול. פעם דיברו פה

עברית, עטפו אותם שמלת ביטון ומלט. חרף הרעיון הגאוני של עיר ימתיכונית עם גב לים.

בגלל הקזינו, שאחר כך נהרס, כופפו את רחוב אלנבי כדי להגיע למה, שאחר כך התייתם

ונהרס בככר הרברט סמואל. כדי לעשות בייגל, היהודים עוטפים חור בבצק ואופים.

הלכו עטפו את השיקמים והתאנות ועצי החרוב ואקציות בביטון, אבל אחר כך בוכים על

איזה חניון, מתחת לגן מאיר.

פעם נמל קטן בתל אביב, היה מאורע בין לאומי כמובנין שבונה היום ישראלי יורד בעל

שם לועזי באמריקה. עמדו שם שמשיות ובגדי לובן לחגוג נמל. שרו, גם למרחקים

מפליגות הספינות. כשרופאים מדופלמים מרוסיה הזעיקו אותנו בחרדה, בכמעט

התאבלות, לבתי חולים מפני ששתינו מים אחרי אכילת ענבים או עגבניות, שבגלל

המורה ההוא בגליל דגשו את ה-ב' בעגבניה, ואמרו בבתים דגושים זבובים – באו

להתפעל מתל אביב אנשים כמו פול מוני, אינשטיין, טוסקניני, שלא התבייש

להקים פה תזמורת יחד עם הוברמן. בימאים מגרמניה ורוסיה ראו עיר לבנה,

משוש תבל, גלידה שניר, קפה עטרה, בן יהודה היה שטראסה, שתו קפה

עם שלאקזאנה, בתי הבאוהאוס היו מבריקים ויפים. בתי קפה פתוחים.

מרפסת בכל דירה. ואז הגיעה עונת התריזזים ונסגרו המרפסות. כשיושבים

על מדרכה מגוכחת, מרגישים רוח מין הים, וקוראים לזה 'אבטיחים' או 'קפה טיילת'.

הקיץ היה אז דחוק לשפת הים. אבל הבינו אותו. לא סתם ניצלו בשמשו.

תל אביב, היא ההוכחה הכי טובה, שאולי אם אין חיים לפני המוות, אחרי המוות בטח יש.

אפילו הכרכורים של כל מיני ירדנה ארזי בטלוויזיה, מכוונים כפעמוני יורה מפלסטיק,

לערים העבריות מעבר לים, שאנחנו כבר רק קצה, איזשהו מירווח בטחון להן. שנהיה פה,

שלבנים של גברוש מבית אלפא יהיה לאן לבוא לבקר.

*  *  *

במציאות כזאת, ביאליק זה רק רחוב. ארלוזורוב וז'בוטינסקי נפגשים לא בבית קברות

מוסלמי קטן והולך, הפגישה הבלתי אפשרית הזאת, הכרחית בקודקוד של מלון הילטון,

התשובה הישראלית למלון קטה-דן, של ימי התרבות הצנועה ההיא.

במציאות כזאת, מלכה אמיתית אינה עטרה שטורמן, ששכלה ארבעה גברים המלחמה

אחת וקרבות אחדים, אלא איזו רפליקה דהויה וצבועה של מרילין מונרו.

כל ילדה מלכה. כל מלכה כמו חלי נמצאת על סף האבדון של עצמה. טריטוריה,

המתגאה במכבי מפני שהיא בירה, אבל לשחק כדורגל אינה יודעת, גומרת כהתפרעות

שלוחת רסן. מתרגמת כוח לאלימות, ואינה תופסת מה שמבין כל איש חזק, שאלימות

היא היפוכו של כוח. כמו שהדר הוא היפוכו של יופי.

לכן הטריטוריה הזאת מתחילה להראות בסוף הקיץ, או בראשיתו, כמו העיר הכי הומיה

בצד הזה של ניו יורק. ערי אירופה הגדולות, מחווירות מול העוצמה והאנרגיה של תל

אביב. אבל בסופו של דבר קול שדי כקול המון. העיר נעשית גועשת ומלאת חיות,

אבל לא בדיוק חיים. כל הרעש הגדול, הפאבים, האקשן, הטיילת אינם יוצרים משהו,

תרבות או סגנון, יותר מעשרים אלף יהודי שוודיה, בלי הסטוץ התל אביבי.

אם חגיגה בלבד זו עיר, אז תל אביב היא פריס. אבל, חגיגה אינה אלא מראה לקפיצה

מפרימיטיביות לברבריזם, אם מותר לעשות פאראפראזה לדברי פרנק לויד רייט, הצרה

היא שכאן בניגוד לאמריקה שהייתה לה תרבות, החגיגה היא גם על מות אלול, וגם על

מות התרבות, שהייתה לאלול ההוא.

*  *  *

אין תפקידים קטנים אמר סטניסלבסקי, יש שחקנים קטנים. בהעדר קנה מידה נכון

כל מלך הוא בסך הכל ממזר. בהעדר החלומות הגדולים עך כרך, בעיר שהייתה אז

כפר קטן, כשעוד חלמו, אז תל אביב היא באמת עוגה משפריצה עם בתים נבולים,

כמות שחוזה אותה צ'יץ, שאינו משולל חזון או אומץ. מאפקה, בה הוא מוגן מפני

סנדלי דנוור, הוא גם אינו יכול אולי להבחין, מה היה יכול נהר מת לחולל בעיר של קיץ,

לוא הכסף היה הולך לירקון, ולא לעוגות מסבון סינטטי.

אז חלי שלנו היא רק עצב על חוף ים, שבגלל החלום האמריקאי נראה יותר כמו ג'אקוזי

עם סלעים, מאשר חוף ים תיכוני.

וחלי, שאינה יכולה להתאים את עצמה לעיר, שלובשת בגמגום גופני מעורר חמלה את

הבגדים שהיא מוכרת על גופה, הערמומי והגמיש, מתחבאת בביתה, ורואה סרטי קולנוע

בוידאו.

אולי יש לה את התפקיד להציע, אבל אין לה את השחקנית, שתקח אותו בכח.

עוד מעט יכבו האורות של הקיץ.

חלי צריכה לקחת את השחקנית שבה אל התפקיד. על פי הקלנדר, חם או לא חם,

הקיץ יגיע אל סופו. העיר תארוז את הפיקניק, ושוב תחכה לאסון חדש כדי לחגוג.

בסוף יגיע חורף ממוזג, חמים במושגים של חורף. נשים יוציאו מהארון את הפרוות,

שציידים אוחזי מזוודות ג'ימס בונד, קנו להן בתוקף היותם בעליהן, או מאהביהן.

בחמימות החורף, הן תעטינה על גופן המשמין את הפרוות שחלי וחברותיה דיגמנו

עבורן. וכמו זאזא גאבור, גיבורת קרטון הונגריהאמריקאית, שרק עתה נישאה בפעם

השמינית, אמרה פעם, אני עושה מה שמינקים עושים כדי לקבל מינק. מי שמכיר

את חיי האהבה הפרועים של המינקים, יבין למה הכוונה.

*  *  *

ואחרי האריזה, יבואו הפאראנויות הרגילות שלנו. הדיפרסיה הטבעית תחזור למוטב.

חופים הם לא תמיד געגועים לנחל. נחלים אין פה מזמן. הרגו אותם.

חופים הם לפעמים געגועים לחוף הזה, עליו אמר פעם ברוך נאדל, שאליו יגיע

הישראלי האחרון, יצעק 'צדקתי' ויקפוץ לים.

לחלי יש ואין מזל.

היא פיקחית, נאה, נבונה, אפילו כשרונית.

יש לה מזל שהיא יפה לפני ארוחת הבוקר, יותר משהיא יפה באמת.

מישהו אמר פעם, שהמוסיקה של ווגנר טובה יותר משהיא נשמעת.

חלי יפה יותר משהיא ניראת.

היא יכולה תמיד לרתק גברים, המחפשים נשים כעדיים מפוארים. או, לעבוד על עצמה,

להיות מי שהיא באמת חייבת להיות, ואולי לא תמיד יודעת איך.

לאהוב את מי שהיא תצליח לעשות מהפחדים שלה, מעצמה,

כמו מה שסופר טוב עושה מהסיוטים שלו, הוא אורג אותם לספורי בדים.

כשתל אביב מתחילה לחשוב שהיא איננה סלון וורשאי מפריס, או עיר של רחובות שהם

שטארסה, אלא ניו יורק, שהמציאו יורדים, לצורכי ניקור עיני פתאים, היא מתגמדת.

חלי תהיה מי שהיא יכולה להיות, רק אם תקח את מה שעשה אותה, לטוב או לרע,

כולל הדוגמנות כממשות מתבטלת לאטה, כשהיא מבושלת לתוך משהו חדש –

ותאבק עד כלות, כשם הסרט ששיחקה בו.

היא שיחקה בעוד סרטים. לא רציתי לקחת את זה ממנה. היא חיה בעיר שנראית

כבית תמחוי לחלומות. אם אין חלומות גדולים אין גם מעידות גדולות. כך שהכל עוד בר

תיקון. כמו כולנו, גם תל אביב, וגם חלי, תשמע את האיש צועק לכלבים ההם,

ותהיה ענווה, סוערה, במציאות של קרטון, ותאמר לאיש, אני באה, לא אני באה או לא.

.

סוף.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסף  ביום 17 באוגוסט 2007 בשעה 16:25

    שפה כל כך יפה ויורם משתמש בה בצורה
    מענגת.
    אני לא ממש מכיר אותך, חלי, אבל אם הענקת לו כזו השראה לכתיבה . .

    אהבתי

  • מירי  ביום 17 באוגוסט 2007 בשעה 20:23

    כתוב יפה מאד, אבל מקושקש לגמרי. לדעתי הוא ניצל אותך לקינת תל-אביב שלו, לבכי נוסטלגי של אדם מזדקן על מה שהיה ולא יהיה עוד, הצעירות שלך הכאיבה לו. זה קצת מנוול מה שהוא עשה כאן, ואולי את מתוקה מכדי לראות זאת.

    אהבתי

  • ברלינאית  ביום 17 באוגוסט 2007 בשעה 20:40

    זו קינה יפהפייה לחלומות שאבדו, אבל בכל זאת ציפיתי לשמוע גם את הקול שלך – שהוא יפה ומדויק ונכון לא פחות משל יורם קניוק.

    אהבתי

  • טלי  ביום 18 באוגוסט 2007 בשעה 16:16

    בהתחלה קראתי ברפרוף ודילגתי ואז נשביתי בקסם השפה ובקסם התיאור של איך שהעולם נראה ונכתב כשהייתי בת תשע והדבר היחידי שקראתי ב"7 ימים" היה הקריקטורות הטפשיות שתורגמו מאנגלית…
    המילים מכשפות, יש כמה הברקות, אבל גם לי מאוד חסר הקול שלך, איך את תופסת את הטקסט הזה היום? למה העלית אותו הנה? כלומר, בנוסף לניצול הנוח של ארכיון? למה דוקא עכשיו? איך את קוראת את זה היום אחרי עשרים ואחת שנה? מסכימה? מזדהה? זה מרגיש לך את? מתגעגעת? מעניין לקרוא את חלי של היום, חלי של הבלוג, על רקע הדמות שהוא ראה אז.

    אהבתי

  • טלי  ביום 18 באוגוסט 2007 בשעה 16:25

    אופס, אני מניחה שזה מחיר המיידיות של המדיום הזה, לא שמתי לב שבעצם כתבת הכל וענית על כל מה ששאלתי וגם על מה שלא בפוסט השכן. זכרתי את סיפור הבלונים מפוסט אחר שבו הזכרת אותו, ולא טרחתי להכנס לקישור בזמן.
    לא נורא. נכנסתי וקראתי והתעשרתי גם אם באחור של כמה דקות לעומת תגובתי הקודמת…

    אני לא חושבת שהייתי מסכימה שמישהו יכתוב עליי ככה, יעשה לי צילום רנטגן לנפש דרך הפילטרים שלו ועוד יפרסם את זה. אבל אולי זה חלק מלהצטלם כל כך הרבה, שגם את זה לא נראה לי שהייתי יכולה. טוב שאת כן.

    אהבתי

  • עידית  ביום 19 באוגוסט 2007 בשעה 10:51

    נכון, כפי שאמרה מישהי, היית ההשראה לקינת יורם על תל אביב שהייתה, על הישראליות – אבל היית ה ש ר א ה ! אני אוהבת איך שקניוק כותב, את הזרימה הזאת של תחושות לתוך מילים ותחביר מיוחדים לו – הכאב עובר, והגעגוע, ואת עוררת את כל אלה. מעניין, מה חשב העורך שהוא עושה: מה פתאום הוא ביקש מיורם קניוק "לראיין" אותך. שהרי בכתבה אין ראיון, רק שירת ליבו של המחבר שחלי גולדנברג עוררה. כל-כך יפה ונוגע.

    אהבתי

  • בועז כהן  ביום 21 באוגוסט 2007 בשעה 12:46

    יורם קניוק, אלוהים, יורם קניוק בכבודו ובעצמו ראיין אותך! אחד מגדולי הסופרים הישראלים בכל הזמנים, האיש שכתב את "היהודי האחרון", בא לראיין אותך, לכתבת מוסף ב-7 ימים

    קשה להאמין היום, ממרחק 21 שנים, שפעם כתבו וערכו בשבעה ימים אנשים כמו יותם ראובני, יורם קניוק, נחמן אינגבר ואדם ברוך

    קשה להאמין

    וכמה יפה וחודר ועמוק ומלא בכנות הוא כתב עלייך. זכית, חלי. זכית

    אהבתי

טרקבאקים

כתיבת תגובה