איך יתכן שבמקום לדפוק את הראש בקיר, להצטער צער גדול על שלא קבלת
תפקיד שהיה מסדר לך –
א. עבודה רצופה. חצי שנה
ב. שיקום דרמטי לחשבון הבנק
ג. בוסט רציני לקריירה מדושדשת
ד. קמפיין גדול שבטח היה מגיע תוך חודשיים מתחילת הצילומים
ה. אקשן, חגיגות וזיקוקי דינור בתחום הסלב'ס, רכילות, מתנות ובאופן כללי,
זריקת החיאה לצד ההוא של חיי,
אני ב א מ ת שמחה.
שמחה היא אולי מילה מעט מוגזמת. אבל נפלה עלי שלווה. הקלה גדולה.
בהתחלה כשהגיעה הקריאה לאודישן, היה לי העוז והאומץ להגיד לה שאני לא
רוצה בכלל לגשת לאודישן. לא יכולה. ממש לא מסוגלת. אל תכריחי בקשתי.
אחרכך היא שכנעה אותי להיות בוגרת ואחראית ומספיק עם השטויות שלך.
הסכמתי אפילו ישר לאודישן. מה שקשה לי. חוץ מלפעמים.
בדרך כלל יש דרישה לפגישה עם הבמאי.
אחרכך, אחרי פעמיים שדחיתי את האודישן מסיבות אמיתיות אומנם, אבל כאלה
שיכולתי למצוא להן פתרון די בקלות –
אתה יכול בבקשה לקחת את איה משעור תופים במקומי?
תפשה אותי כבוד הסוכנת לשיחה יותר תקיפה ומדוייקת על מצבי, על מצב הקולנע,
הטלוויזיה, תוכנית הטלוויזיה שלי שירדה ונעלמה כלא הייתה ואני שמחכה לטלפון
מ'קשת' שהם רוצים להחזיר אותה עקב רייטינג מפתיע כל כך בשבת בבוקר,07:30
שדורים חוזרים, סיבוב רביעי – ואיזה רייטינג, מי היה מאמין –
ובאופן כללי חבטה הסוכנת בראשי עם מילותיה ועם המציאות של חיי.
לקחתי החלטה אמיתית. בלי כפל תחושות. בלי צידוקים. בלי הצטדקויות.
אני הולכת לעשות אודישן לתפקיד נאוה – בטלנובלה הדוגמניות – הפקה: דרסט.
קראתי תאור דמות:
נאווה נאמן: 48. סוכנת דוגמניות. בעלת סוכנות
"ביוטי". דיווה בכל המובנים. נשית מאוד ומטופחת,
תמיד מאופרת. רואים שהיתה בעברה דוגמנית.
לבושה נשי מאוד (שמלות, חצאיות)
אבל תמיד עם גולף כדי להסתיר את הצלקת שעל
צווארה. פרימדונה, דרמה קווין, עצמאית, כוחנית,
ויותר מכל: מניפוליטיבית.
אף אחד לא עזר לה בדרך למעלה, כך שהיא לא
סומכת על אף אחד מלבד עצמה ולא מקבלת דעה
של אחרים: עקשנית. קונטרול פריק. שולטת בבנות
שלה ביד רמה ועם מעט מאוד סימפטיה.
רק ליד יעלי, בתה, מראה את הפגיעות האמיתית
שלה: חרדתית, פוחדת לאבד שליטה.
אבל גם כאן יש קורטוב של מניפולציה:
המסכנות שלה מול בתה מחזקת את ההזדהות
של יעלי עם אמה, ונאווה יודעת את זה.
טלנובלה או לא.
על פניו, על הנייר, חומרים מעניינים.דרמה קווין זה טוב. כיף לשחק.
אני לא אוהבת לשחק את הריצ' ביצ' ואלה כמובן רוב התפקידים הבלונדינים
שעשיתי בשנים האלה –
"צעד קטן" – סרט שאני כל כך אוהבת ושמחה שהשתתפתי בו.
כתב גיא מאירסון שלא כותב כאן כבר הרבה זמן למרות שהוא מראשוני 'רשימות'
ובזכותו הבלעדית הגעתי לכאן. הוא בטח עסוק בכתיבת ספר במעמקי ארה'ב וביים
שחר סגל, שמעולם לא התעניין והתייחס ל'בלונד' שלי בכלל, מעולם.
זה נעים להפליא. כשלא מתעניינים בפרסונה הבלונדינית שלי.
לא אוהבת ריצ' וממש לא מחבבת ביצ' – אבל לקחתי החלטה. נאוה.
ריצ' ביצ' אולטימטיבית כנראה.
היא הייתה דוגמנית בעברה. מתאים לנתוני, תודה לאלוהי הגנטיקה.
יומיים לפני. עוברת על הטכסט. עושה איתו עבודה, כמו שלומדים לעשות.
שמה מכשולים, מסמנת מילים,מצדיקה פעולות, לוקחת החלטות, לומדת בעל פה
– עם ריטלין – זוכרת שכל החלטה בקשר לדמות צריכה להיות מאד גמישה כי
באודישן, כמו באודישן, יתכן שלקחתי החלטות לא תואמות את אלה של
התסריטאי / במאי / מלהק ואז, על המקום, צריך לשנות ולאלתר –
אני אוהבת לאלתר. מאד אוהבת לאלתר.
4 יולי 2007 – בוחרת בגדים יפים יפים. עשויים מאד. צווארון גולף שחור.
סנדל שחור על עקב – עוד נחזור אליו – מאופרת לגמרי, בדקדקנות, כל התהליך,
לא מדלגת על כלום.
איה לאבא, אמא במכונית. שוקי זיקרי. מיומן. טיקטק הופכת לבלונדה מפונפנת.
איך שאני יכולה להפוך לחלי גולדנברג בשניות –
עדיין מפליא אותי כל פעם מחדש.
מונית לסינימטק. האודישן ממש ליד. חולצת נעלים שטוחות, נועלת עקבים,
מחדשת את הצבע שנראה ממש טבעי ובכל זאת, על השפתיים ויורדת בזהירות
מאה מדרגות,
או שזה פשוט מרגיש ככה בגלל העקבים –
ממלאה טופס.
חוץ משמי ושם הסוכנת מסרבת ביהירות למלא פרטים נוספים –
דופקת בדלת ונכנסת.
מלהק שאני לא מכירה. מורן מרציאנו. הוא באמת בסדר. אדיב, קומוניקטיבי,
מקצועי ומשרה אווירה נעימה. מפטפטים רגע קצר.
אני מסבירה שלמרות שהבמאי לא נוכח, יש בי רצון להגיע לתוצאה מדוייקת –
התכוונתי ברצינות, אמרתי לכם –
אני אשמח אם הוא יראה דברים אחרת ממני ואני אשמח לתהליך עבודה
אפילו בזמן הקצר שיש לנו. היה אחלה. קצת החמיא. קצת הנחה.
להרגשתי,היה מצויין.
לא הייתי מספיק קרה כפי שתכננתי במקומות מסויימים,
הביצ'יות שבחרתי בה לא הייתה קפואה ומאיימת כפי שחשבתי שתהיה,
אבל היה אחלה.
החלטתי לחזור למכונית שנשארה ליד המספרה ברגל.
כבר מזמן לא הלכתי ככה ברחובות תל אביב.
זה היה די קרוב לשכונת רווקותי המיתולוגית – דובנוב וגרורותיו והתחלתי נדוד.
לקצר ספור ארוך, אחרי כמעט עשרה בלוקים,
כן, גם בתל אביב אפשר לקרוא להם בלוקים –
הכנסתי יד לתיק וגיליתי רק סנדל שחור גבה עקב אחד. יקר. כל כך יקר.
אפילו אני, אימפולסיבית, חסרת כל ערך לכסף הבנתי שאין סיכוי לוותר עליו ככה.
פוסעת את כל הרחובות בחזרה עקב בצד אגודל, ניכנסת לכל חנות שעצרתי בה,
מזיעה עד כלות, מגיעה למקום ההוא, מתפרצת בשארית החן שאני מקווה שנשאר בי
אחרי המסע ההזוי הזה ורואה מלהק חביב מביט בי עם סנדל שחור ביד ומחייך.
סינדרלה.
עברו כמעט חמישה שבועות – היום אחר הצהרים הלביאה צלצלה –
היא כל כך אוהבת אותי, כל כך דואגת לי מאז ומתמיד שלפעמים נדמה לי
שאולי היא הייתה צריכה להשאר חברה ואחות גדולה, לא סוכנת –
איך יאמינו לה כשהיא מספרת כמה אני ככה וככה וגם ככה וככה,
מי מאמין לאובייקטיביות שלה כשאהבה שלה אלי ברורה כל כך?
אני שומעת ב"הלו רחלי" שלה – מי שאוהב אותי קורא לי רחלי –
ואני אומרת לה מיד שאל תצטערי הונצ'יק, אל תתעצבי להגיד לי,
נשבעת לך שאני שמחה. נפלה עלי שלווה.
היא שותקת. מיואשת.
הם עושים קרוסים לשלוש שחקניות.
קראתי את שמותיהן בכל העיתונים לכן כבר אפשר לפרט :
אחת כמעט משפחה, הגברת עטרי, אחותה של אחותי :)
השניה, מיקי קם משחקת איתי בסדרה טלוויזיה מקסימה שאולי תגיע למסכים
בסופו של דבר "עד החתונה" והעברנו ימים מאד מאד נעימים ופוריים על הסט
בקיץ שעבר
והשלישית, מירב גרובר היא באמת שחקנית תיאטרון מופלאה.
שלושתן מקסימות, בחיי. שתיים מהן אני מכירה ומחבבת עד מאד,
יש לשלושתן צבע אישיותי מסויים שלי ממש אין בכלל.
אני, כמו ששחר סגל אמר לי, כשניסיתי לשכנע אותו שפני, פני פוקר הם.
את, הוא אמר בפני פוקר שלו באמת יש, את, הלב שלך על הפנים –
לא יכולה להסתתר מאחורי כלום.
תם ונשלם.
ואני, באמת, יד על הלב, אין לי סיבה להמציא, לשקר, לעגל פינות,
אני מרגישה טוב. אני שמחה היום. הקלה בליבי ונפשי. קשה לאדם,
קשה לי, לעשות דברים שאני לא באמת שלמה איתם, גם אם ראשי
המפוכח והבוגר מסביר לי שצריך. שחייבים. שככה זה בחיים.
מסתבר, שהחיים שלך, לפעמים, שומרים עליך, יותר מעצמך –
לפחות עלי. לפחות הפעם.
תקריב 
תגובות
אם את מרגישה טוב, הקלה ושמחה, סימן שזה לא היה צריך לקרות. לא יודע למה, וזה לא חשוב מדוע, זה כנראה לא היה צריך להיות
יהיה משהו אחר. טוב יותר
אהבתיאהבתי
"איך שאני יכולה להפוך לחלי גולדנברג בשניות"
משפט טוב זה.
אגב, בטלי את אופציה 1. שטויות. זה סתם נראה כמו פרץ של עודף לופים.
אהבתיאהבתי
יהיו אחרות. הפוסט מעניין.
אהבתיאהבתי
האם יש לשחקנים טווח תפקידים שמתאימים להם ואילו אחרים יכולים לגרום להם לדיסוננס ולסבל?
למרות שאני לא צופה בטלנובלות אני בכל זאת מרשה לעצמי בחוצפה לשמוח על שלא נכנסת למשבצת ההיא.
מקווה שיכתבו לך תפקיד יותר הולם.
אהבתיאהבתי
הכנות והפתיחות שלך מדהימים אותי בכל פעם מחדש.
ולענייניך: מכל הסיבות…סתם כנראה מצאו אחרת שאולי מתאימה יותר
אשמח לראות אותך בליהוק אחר, עם אותו חיוך ואותה חלי / רחלי.
אהבתיאהבתי
באמת מוחצות כל פעם מחדש. וכמו שבועז כתב, זה כנראה לא היה צריך לקרות אז זה לא קרה ועדיף אכן לחשוב שטוב שכך. מאחל לך שהמשהו הנכון בדיוק יתלבש עלייך בהקדם, אם תרצי בו.
אהבתיאהבתי
איזה פוסט אמיץ, פתוח וכנה.
שמחה בשבילך, מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה.
(:
אהבתיאהבתי
מוכן לקרוא עד אין קץ טקסטים כאלה. פשוט מצוין
אהבתיאהבתי
"איך שאני יכולה להפוך לחלי גולדנברג בשניות"
אהבתיאהבתי
היתה לי תקופה שהייתי מקבלת הרבה תשובות שליליות ממקומות עבודה. לא אודישנים, אבל במהות זה אותו דבר.
הייתי עושה לעצמי בראש רשימות כמו שלך אם סיבות אפשריות ללמה לא התקבלתי, ואז קלטתי, שזו בכלל לא השאלה.
אני, בתור מי שאני, לא באמת מעניינת את אלה שמחליטים. הם לא שואלים בכלל את השאלה למה לא לקבל אותי. הם רק שואלים את עצמם את מי מתאים להם כן לקבל. וברגע שהם מוצאים תשובה טובה מסיבותיהם שלהם לשאלה את מי כן, ממש לא אכפת להם משאר המועמדים.
במילים אחרות- אני מנחשת שאף אחת מהסיבות המנומקות וההגיוניות יותר או פחות שניתחת לא רלבנטיות. לא כי הן לא נכונות- בהחלט ייתכן שכן, אלא כי השאלה שמעסיקה אותם היא לא "האם חלי מתאימה או לא ולמה לא" אלא "מי, לטעמינו, ברגע הספציפי הזה, הכי מתאימה לצרכינו".
שיהיו הצעות אחרות טובות יותר ושכן תתקבלי למקומות שעושים לך טוב!
אהבתיאהבתי
כמה מוכרות ההתחבטויות הללו של אחרי, האולי ואולי ואולי שלא מניח. גם אם זה לטובה.
לא משנה. הם פשוט לא מספיק טובים בשבילך. תבואנה תכניות אחרות, ועם קצת מזל, הן תהיינה פחות זבל.
אהבתיאהבתי
אין לי מילים עליו.
אהבתי את סצנת הסנדל השחור :) למרות שאני יודעת שבאותם הרגעים לא חייכת כלל.
ועזבי אותך מספקולציות על למה לא ומה אמרת למי ומתי, ואיך זה השפיע. הזמן שלך, והשלווה (!) חשובים יותר.
Let go
מאחלת לך הרבה הצלחה בהמשך, עם תפקידים ש'תפורים עליך'.
אהבתיאהבתי
… יש לך עכשיו יותר זמן "פנוי" לכתיבה…
למה את מחייכת?
פנטופל, ש(בכל זאת) קצת מצטער אך נשען על סעיף 3 כפי שמופיע במסמך החתום בחתימתך הוירטואלית מיום ה-25.7.2007.
אהבתיאהבתי
יש לך דימוי בימתי בעייתי. את נחשבת לסוג של ביצ'ית – סקסית – רעה, על פי מה שעשית בתפקידים קודמים, אופרות סבון זה לא רע לכסף אבל נדוש ואפילו מבזה, למה שלא תלכי למשל על איזה תפקיד ראשי בסרט, דמות אחרת, הזויה קצת, שמישהו יכתוב לך תסריט שתהיי מעורבת בו, מפיק את תשיגי בטח יש לך קשרים, מה את אומרת?
אהבתיאהבתי
קלרה. זה בדיוק מה שהיא כותבת. שעל פניו התפקיד הזה תפור בדיוק חטייפקאסט שלה ולכן זה גם מוזר שהיא לא שם וכנראה שזה גם מה שמשמח אותה בזה.
אהבתיאהבתי
שהגעתי לבלוג שלך די במקרה (אחרי שאורית הזמינה אותך למשחק של החמש)
והתמכרתי :)
אהבתיאהבתי
כל ההצלחות אותו דבר, וכל כישלון הוא מיוחד לעצמו. לכי עם זה, חוץ מהקטע עם הסנדל השחור, סרט אימה אמיתי, כמו לשכוח משהו בדירה ממנה יצאת אחרי וואן נייט סטנד,
וברוח הימים האלה והכותרת המתגרה של הפוסט שלך, למה לא תבני קונספט לסיטקום חדש על מישהי בדיוק במצבך
אהבתיאהבתי
לכי על תוכנית אישית, זה יכול לבטא אותך הכי טוב בלי טקסטים ללימוד בע"פ, ואם את מתעקשת את יכולה להיות ביצ'ית גם שם, מספיק עם המראיינים המלוקקים, זה רק יביא יותר רייטינג.
(רק תדאגי לנו הבלוגרים שכבר לא רואים טלויזיה שיעלו העתק על האינטרנט)
אהבתיאהבתי
לא ברורה התשובה שלך…
הצעתי לחלי רעיון לסרט קולנוע, גם שליט נכנס לרעיון שלי בדלת האחורית וגם חלי לא ענתה
אהבתיאהבתי
מעניין אם מישהו מההפקה כבר קרא
אהבתיאהבתי
הזדהתי. גם אני תמיד אומרת לעצמי שבסוף קורה מה שצריך לקרות. אולי זה סתם, אבל כשאני מסתכלת על החיים שלי , אז למרות שהרבה פעמים רציתי משהו ולא קיבלתי אותו , בסופו של דבר אני מאד מרוצה ויש לי בדיוק את החיים שאני אוהבת.
אהבתיאהבתי
הדברים בחיים לא קורים סתם. יש משמעות למה שקורה ולמה שנמנע .וכל דבר מעצים אותנו בדרכו. אל תצטערי על ההפקה שלא השתתפת בה. במילא לקרא זה יותר שווה מלצפות בטלויזיה…
תאהבי את מה שיש בהווה, כי הוא מאוד קצר. ממש נגיעה והוא עובר.
את כותבת מקסים !!!
אהבתיאהבתי
קראתי את הפוסט והוא ממש החליק פנימה לתוכי. הרגיש לי מוכר לאללה הלופים המחשבתיים של ה"למה לא".. וברור לי שאף אחד לא צריך לומר שזה מיותר. זה פשוט כה טבעי. מנסים להבין "למה לא", לזהות אותוואז איכשהו לנסות ולהפוך אותו ל"כן".
גם אני חושבת שיכול להתאים לך לעשות מין סיטקום אבל יש לי הרגשה שאת ממש לא עומדת ליזום דבר כזה :-)
בכל מקרה, בהצלחה. חיבוק
אהבתיאהבתי
ולאנשים שהם באמת אנשים טובים, קורים דברים טובים.
אהבתיאהבתי
וצעדי למקום המתאים ביותר עבורך ולא לזה שנוצק בשל ה(נ)סיבות שפירטת.
אני מברכת אותך על כך שלא התקבלת לטלנובלה. שחקן אחד פחות הוקרב על מזבח הרייטינג. אני מונה אותם בדאגה וכבר לא נותרו לי אצבעות. רק דמעות על הרס התרבות שהיתה לנו פה ואת חלק ממנה.
אהבתי את הכנות שלך!
מגיע לך הרבה הרבה יותר מזה. את יודעת מה מגיע לך.קפיצה אחת ואת שם.
עינת.
אהבתיאהבתי
תסלחי לי על כך שאת פירוט הסיבות האפשריות לאי-קבלת התפקיד לא היה לי כוח לקרוא… אחרי עשרים שנה במקצוע התעייפתי אפילו מהספקולציות. אולי בעיקר מהן. לטעמי, הקטע הקשה ביותר במקצוע הזה (מעבר לשיט של לעשות אודישן אחרי שהוכחת את עצמך אלף פעמים), הוא הקיום המותנה. ההרגשה שאת לא קיימת, כביכול, עד שמישהו מחליט שיסתכלו דוקא עליך. זה ועוד ארבעת אלפים דברים שנשבר הזין מהם… אני רוצה לשלוח לך סצינה מהמופע שאני כותבת ביחד עם שחקנית בשם דנה שרייר- קטע שמתעסק בהוויה האודישנית. תני לי מייל פרטי, בבקשה.
אהבתיאהבתי