תקריב

.

.

בכיתי שנמאס לי להיות באמצע,

ואני זוכרת את המורה שושנה מביטה לי בעיניים, במבט גולדה מאיר שלה,

עם הריש והלמד העמוקים ואומרת: אבל רחלי, את האמצע של הסנדביץ', השוקולד.

אז מה?

לא ניחם.

והאמת,

כל האמת, רק האמת,

עד היום יש משהו לא מנוחם בעניין הזה.

אני מרגישה השוקולד, זה נכון. אבל עדיין, זה לא מרגיש "פייר".

זה לא פייר להיות ילד סנדביץ, ילד אמצע, אפילו אם אתה השוקולד.

חוזרת הבייתה וההוא, הגדול, נסיך העולם, בכור הנכדים, הילדים, האחיינים ומה לא,

יושב ליד תחנת הרדיו שלו, מרסס סימני מורס לעולם, זורק מילה, בטח אל תפריעי שכזה

וחוזר לענייניו. אני מביטה, מטאפורית, לצד השני, וההיא שהגיעה אחרי, על דקיקותה,

העינים החומות והעמוקות שלה והשקט שלא עבר לה, הנגטיב שלי, מביטה בי, ושותקת.

והבנתי, אני לא זוכרת באמת מתי,

אני לא חושבת שיש החלטה מודעת, אבל כמו בכל משפחה יגידו לנו הפסיכולוגים

מוצא לו כל ילד, או ילדה, טריטוריה בלעדית בתוך הג'ונגל המתורבת הזה ע"ע משפחה,

יוצר לעצמו חלקה הורית בלעדית לו,

מיצוב אישיותי, לקיחת תפקיד בתוך המערך הזה,

פיסת אדמה שעדיין לא נכבשה על ידי אחרים,

והבנתי כמו כל ילד אמצע אני חושבת שיש לי שתי אפשרויות:

או להכנע לגורל, לההפך לילדה הכי טובה, צייתנית, מְרַצָה ומצויינת ולאסוף מחמאות/

שביעות רצון מאבאמא, להיות הצאצא הכי נוח בבית ןלקטוף פירות הוריים מתוקים,

או לשלוח שני מרפקים חדים וברורים לשני הצדדים, למרפק בכל הכח ולהגיד בקול רם

וברור,מטאפורית, בטח מטאפורית, כדי שאבא ואמא ישמעו גם:

תעשו מקום, זה המקום שלי! זו אני! תסתכלו, בדיוק באמצע. תראו א ו ת י.

חלק גדול מההתנהלות שלנו בחיים מתהווה ומושפע מהמיקום הילדי בתוך המשפחה.

סוג האנרגיות, המלחמות הקטנות, המדוברות ואלו שלא, על טריטוריות, החלטות,

מי מחליט עלי ומי ממש לא.

האם הוריך זיהו את האדם שבילד שהיית, איפשרו לו חופש בתוך המערך המשפחתי?

האם לימדו אותך, איפשרו לך להתפשר, או להלחם על מקומך?

לימדו אותך שאת/ה מי שאת/ה בלי קשר למסביב?

איך היה אחיך הגדול מולך. השגיח? שמר? העליב? הקטין? לימד? העצים?

ומי לימד אותך להיות גדול/ה מול הקטנ/ה החדש שהגיע?

איך לשחק עם קטנים, איך להיות הגדול, אפילו שלא הכי גדול.

איך שמרו על בטחון האהבה שלך כשזה החדש הגיע?

האם לימדו אותך להרגיש משפחה מול יתר העולם?

לשאוב כח ובטחון ובעיקר, בעיקר אהבה מהאנשים האלה, גורמי האושר והההפך לו,

והתסכולים, וההוכחות, והשיעורים המשמעותיים בחייך?

האחים והאחיות שלך. דם חייך. דם הוריך. דמך אתה.

יש את ההסבר הבנאלי וכמו שאמרו טובי ידידי: אם זה לא היה מדוייק, זה לא היה בנאלי,

לגָדול, לַבְּכור, יש מקום יחודי.

הריון ראשון, גידול כמעט מקודש של תינוק, למידת ההורות, טוטאליות אמאבא,

ללא מתחרים, ללא יריבים. אין מי שיסיט את תשומת הלב שלהם ממנו,

אין ספור זכרונות וצילומים ובעיקר, בעיקר בלעדיות של שנים לבד עם אבאמא.

ואז הגענו אנחנו, הילד השני.

ומי היה מאמין, גם עכשיו הרבה תשומת לב ניתנת לראשון,

בעיקר אם ההבדל הוא שנים קטנות בינו לבין זה החדש מקרוב בא.

שלא יסבול מטראומה, שלא ירגיש בצד, שלא ירגיש שהחדש גנב לו את אמאבא.

הקטן לא צריך הרבה עכשיו.

עובר זמן, האיזון המשפחתי התארגן.

הגדול יודע שהוא הוד מעלתו, נסיך הכתר,

השני מבין שהמקום הטוב הזה, של להיות הראשון תפוס כנראה באופן סופי

ומתחיל להתמקם במקום שנראה על פניו, לא רע.

צעיר המשפחה, הקטן.

יש שם יתרונות הוא/היא ממלמלים לעצמים בקול מופתע.

פינוקים, אפשרות להתנהג כמו קטן כשמתחשק לי,

ואם אני רוצה להתנהג כמו גדול, אני מקבל שפע 'כל הכבודים'.

O.K – אומר השני, להפסיק לקטר. להיות מציאותי. התמקמתי…דווקא בסדר….

הוא מחייך  לעצמו.

ב ו ם!!

יום אחד, מי היה מאמין, מגיע הבייתה אחד ממש קטן.

נו, מה עכשיו לוחש לעצמו מופתע השני שכבר ממש לא יודע מי ומה הוא/היא-

מה קורה, מה אני עכשיו?

אתה גם גדול וגם קטן – לוחשים לאוזניו המבוגרים בטון שהם לוחשים כשהם מנסים

לשכנע אותך לבלוע תרופה מגעילה – איזה כיף לך!!

אהה, חושב השני והולך לחדר לנסות להבין מה העניינים עם החיים האלה.

והחיים ממשיכים

ובאמת

כל מה שאומרים הוא יותר נכון ומדוייק מההפך:

לגדול/ה מותר די הרבה כי הוא הגדול, המוביל דרך, הבוגר, האחראי,

לקטן/ה  מותר די הרבה כי הוא הקטן, המפונק, הבן זקונים וככה זה,

ולנו,

אם אנחנו לא לוקחים בשכל או בכח או בתערובת של שניהם –

לא נשאר הרבה.

אני כ מ ו ב ן יודעת וזוכרת, רב הזמן, שזה לא ממש ככה.

ומבינה לגמרי איך אני,

בדרכים אבולוציוניות קלות לזיהוי על ידי מי שמתבונן, הצלחתי, ודי בהצלחה,

לסמן לי טריטוריה די מוצלחת ורחבה, יש שיגידו שתלטנית ורודנית משהו,

בתוך התא המשפחתי הקטן והמצויין שלי –

ועדיין,

אם היו נותנים לי לבחור,

זה לא המיקום שהייתי בוחרת. אני חושבת, בלי קשר לשני הנחמדים האלה בתמונה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי החכמה, יום אחד בעוד התקף קנאה שלי:

את מי את הכי אוהבת, או ליתר דיוק, אני לא מאמינה שהעזתי לשאול:

אם אחד מאיתנו ימות על מי תתאבלי הכי הרבה –

כן, ככה העזתי לשאול.

היא הושיטה לי ככה, שלוש אצבעות זקופות ואמרה:

איזה אצבע תחתכי וירד פחות דם רחלינקה?

והשתיקה אותי לנצח.

.