ובאין מסכים

 

היינו בכליל בבית של תרצה.

חמישה ילדים. בת שמונה, שלושה בנים בני 11 עד 13 ואחת מוכרת לי היטב,

נושאת דרגת רס'ר אישיותי על פרק היד, בת אחת עשרה וחצי.

חשמל בצמצום גדול. אין טלוויזיה כמובן. בקושי מוסיקה. טלפון למקרים דחופים ולגעגועי אבא

בלבד, מטעמי חוסר אפשרות להטעין אותו. מקרר מינימלי. אין ארטיקים, רק כשאורי חוזר בערב

עם שתי קופסאות נזילות ומלאות טעמים שמרגישים פתאום רחוקים כל כך ומוערכים כל כך

באמצע הכלום, הרבה נרות, מזרנים על הרצפה, גומחות, גג קסום ושקיעות כתומות של רכס טרשי.

ככה זה היה.

 

 

 

 

ביום הראשון הם הביטו מעט אחד על השניה ואחד על השני, דיברו במילים  קוראות תגר

ומבוכה נערית על מה עבר עליהם מהפעם האחרונה שהם היו כולם יחד.

בפעם האחרונה היינו בנצרת. בבית ערבי ישן ומדהים –

אכסנית פאוזי, בתוך העיר העתיקה, ממש בלב השוק, יומיים לפני כריסמס.

כנסיות הבשורה, מצנפות אדומות של סבא כריסמס, שוקולד מיוחד, קישוטי עץ חג מולד נוצצים,

מציאות חג מולד מגוחכות וקיטשיות ותחושה גדולה של זרות והתרגשות מדבקת.

הפעם היינו ממש מבודדים –

בית קטן על רכס טרשי, חלל אחד גדול לכולם וזמן ארוך ואיטי.

הם לקחו פנס נטען, נעלים סגורות מטעמי אמהוֹת ונחשים ויצאו ל'חקור' מסביב לבית.

הם חקרו את האבנים, החרקים, עקבות החיות, את הכוכבים והג'אנק שזרוק מסביב –

בלילה אפשר לשמוע את הכלבים נובחים בטרוף כשחזירי הבר מנסים להתקרב.

הדס ואני חקרנו את הגינה וחלקת הירקות של תרצה.

מצאנו פרחי קישוא מתפתלים על האדמה הצחיחה, אשכול ענבים אדומים ומתוקים עטופים

בשקית נייר לבן, שני תותים כמעט בשלים שחמסתי בכל זאת, מנגו ענק ולא בשל,

סברס שקטמתי עם כוס והדס קילפה בסכין, עגבניות מכל סוג, לימונים, רימונים בשלים,

כרוב גדול ויבש, שיח חומוס שהתביישנו שלא הכרנו קודם ודי התרגשנו מהתגלית של

איך שיח חומוס נראה, וכמובן כל התבלינים שנרקמו בקומקום לתה כהה, אוצר טעמים

כבד ומתוק כשאני הכנתי אותו, ובהיר, מריר, קל ומדוייק כשזהר הכינה אותו. אינדיאנית

עטופה בבד. פרא אדם.

אבל הדבר המרגש ביותר שקרה היו המשחקים.

כמה הרבה הם שיחקו.

בין טיפוס השגי וקשה בדמדומי ערב אחד למבצר יחיעם לבין נסיעה והליכה בנקבות ראש

הנקרה הם פשוט ישבו שעות ארוכות ושיחקו משחקים. דיברו, שיחקו, קראו.

בבית הם מתקפצים בין המחשב – לשטיח ריקודים – לקצת טלוויזיה  – לנדנדה בחצר  –

לגיים בוי – לאיזה משחק קלפים קטן. הכל קצר רוח ומהיר בדרך כלל –

ופתאם, כשכל האפשרויות המסכיות נעלמו הם נזכרו ביכולות הילדיות הראשוניות שלהם

ופשוט שיחקו ודיברו. בעיקר שיחות אמיתיות, בעיקר משחקי קופסא:

מונופול

וששבש

אונו

ואגרביישן

אמת וחובה

ואיש תלוי על דף נייר –

שעות של שקט עם התפרצויות קטנות של הוא אמר קודם ואז מה אם היא הכי קטנה –

אישור לעלות לגג של תרצה להיות לבד ובשקט למי שחייב –

בייגלה עם שוקולד, תאנים שנדחו על ידם ותה מתובל ומתוק –

משתרעים בתורות על הערסל, הם מפילים משימות מגוחכות אחד על השני על פי תור

וצוחקים צחוק כל כך נרגש ומלא שמחה שהלב שלנו נשם נשימה עמוקה.

שמענו רמזי, הדי שיחות ממקום המרבץ שלנו:

על הורים גרושים וגעגועים ואבא שמת – טפוטפוטפו – והבנות בבית ספר, והבנים גם.

ובר מצווה מתקרב, ומה אני אעשה דבר ראשון כשאחזור הבייתה ושוב בנים ובנות,

ואולי ההיפך –

שיחות אמת קטנות, עם חברים של ילדות וטיולים –

אני מרגישה שעם כל פגישה וטיול וזכרון והרפתקאה, הם הולכים וגדלים, צוברים נפח

ונבנים, זכרונות ילדותה של בתי.

 

הם היו פשוט תענוג:

איתמר, יונתן, אבישג, אורן ואיה שלי – ילדים תענוג

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרורית  On 6 באוגוסט 2007 at 22:16

    אין כמו חופש. נשמע נפלא. הניתוק הזה כל כך דרוש לפעמים.

    אהבתי

  • רוני  On 6 באוגוסט 2007 at 23:50

    תענוג לא קטן.
    אנחנו נוסעים בחמישי, ועכשיו יש לי חשק לראות מה יקרה שם.

    אהבתי

  • אחת מהצפון  On 7 באוגוסט 2007 at 00:47

    הכתיבה שלך עסיסית. אפשר להרגיש את הטעם, הריח והחויה…
    אני גרה במקום דומה לכליל אבל עכשיו, כשאני אחשוב על גינת הירק שלי, זה יהיה עם המילים שלך. נשמע הרבה יותר טעים. הגיע הזמן שתכתבי ספר.

    אהבתי

  • ran  On 7 באוגוסט 2007 at 09:16

    מחכים בציפיה לראשית ספטמבר, העונה שלנו על ההר מול הים.

    אהבתי

  • אם החיטה  On 7 באוגוסט 2007 at 11:57

    המחוייבות שלך לפוסט הזה פשוט מעוררת כבוד וכיף אמיתי.
    כשלא פרסמת פוסט חדש מזה כמה ימים תהיתי על איזו חוויה נשמע כשתחזרי.
    מחכים, מקווים, את לא מכזיבה – וזה נהדר. פשוט נהדר.

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 7 באוגוסט 2007 at 16:37

    לכתיבה היפה שלך ואני שוכחת להגיב לך
    כי יש לי הרגשה של נודניקית להגיד לך כל הזמן מחמאות
    מצד שני למה לא בעצם?
    למה שלא תדעי איך אני מרגישה ותמשיכי לכתוב בידיעה שלא רק שאוהבים לקרוא אותך אלא גם טורחים לספר לך את זה?.
    אני אוהבת את הכתיבה שלך ומאד שמחה לקרוא אותך תמיד.שתדעי.

    אהבתי

  • ריקי  On 7 באוגוסט 2007 at 21:06

    קלעת למחשבות שלי. בדיוק היום חשבתי לעצמי, אנחנו לא יודעים לשחק איתם כי אנחנו במחשב, כשאין מחשב, לומדים לשחק.
    התיאורים כל כך יפים ומלאי חושניות.
    קסם.
    אנחנו גם נוסעים ביום שישי, והחלטתי בניגוד לצורך שלי לא לקחת מחשב נייד. נראה אם אטפס על הקירות.

    אהבתי

  • טלי  On 8 באוגוסט 2007 at 12:43

    טוב לקחת פסק זמן של נשימה ומילוי מצברים ויפה ונעים לקרוא על האינטימיות החברתית המתמשכת הזאת שנוצרת בין הילדים וגם על האפשרות ל"טיים אאוט" על הגג לבד למי שזקוק לכך.

    הטלויזיה והמחשב כוללים אפשרויות עצומות להרחבת דעת, השכלה, כייף והנאה ויש במסכים האלה הרבה פוטנציאל לטוב, אבל את צודקת במאה אחוז שצריך לעמוד על משמר המינונים ולא לתת למסכים להשתלט על כל הפנאי ולבוא במקום משחקים פשוטים ושיחות פשוטות.

    מאחלת לכן ולכולם שמשהו מהאוירה נטולת המסכים של כליל ומשהו מאוירת החופש יישמר וישתמר גם לתוך שיגרת היומיום והבית הרגילה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: