הוא הכי מעצבן, אבל ממש

.

ברשימה שלי עשרה דברים שמכריחים אותך להבין שאת כבר ממש מבוגרת

שכחתי להוסיף את הדבר הכי מעצבן ומגביל ומעציב שמצטרף לחייך בסביבות הארבעים פלוס מינוס.

היו לא באמת משמח.

אותי באופן אישי הוא ממש, אבל ממש מוציא מהכלים, מעצבן.

אני כועסת עליו באופן אישי, כאילו הוא אשם בכל.

מה זאת אומרת כאילו?

בודאי שהוא אשם בכל. בהכּׂל.

נודניק.

הוא מגיע ומיד נעשה בן לוויה צמוד במיוחד,

נודניק של ממש. נצמד ולא עוזב –

ולא רק שלא עוזב, אַת, מי היה מאמין מה הפכת להיות,

אַת זו שמפחדת שלא יהיה לידך.

לא תמיד.

אני רואה סרטים בלעדיו, תיאטרון, נוהגת, חיה את חיי בפשטות ושמחה –

אבל כשזה מגיע לקרוב,

אי אפשר להאמין כמה אני צריכה אותו.

לא סובלת אותו ולא יכולה בלעדיו.

אהבה / שנאה. תלות / רצון חזק להסתדר בלעדיו.

המלכודת העתיקה מכולן.

רק שעל הנאמנות במערכת היחסים הזו, לראשונה בחייך,

את הממונה היחידה.

אין סיכוי שהוא יבוא אחריך. ימצא אותך אם תברחי.

אה אה. עליך מוטלת המשימה לשמור אותו צמוד אליך,

אחרת,

זה לא יגמר טוב. בשבילך –

מה יהיה עם הפמיניזם במקרה הזה?

כי הוא?

הוא עם נטיה יוצאת דופן להעלם באופן פתאומי, להשבר לרסיסים לידך,

ללכת לאיבוד ולהופיע ברגעים הכי לא צפויים כשכבר אבדת תקווה,

ויתרת עליו. אפילו התחלת לחשוב על אפשרויות חדשות,

מי היה מאמין –

והוא פתאם מגיע, מתנהג בפשטות, בטבעיות, כאילו היה שם כל הזמן

ורק את לא ראית אותו. לא שמת לב.

יהיר. אנוכי, לא רואה אותי ממטר, זה אי אפשר להאמין.

אבל אני, אני התחכמתי לו.

השגתי לי עוד כמוהו.

מי הוא חושב שהוא?

מה הוא חושב, שאין לו תחליף? שאני לא יכולה בלעדיו?

שהעולם שלי סובב סביבו?

אז מה אם הוא מאפשר לי את מה שאני אוהבת כמעט יותר מ ה כ ל?

ובלעדיו, חיי הופכים צרים יותר. חסרי מיקוד.

אז מה?

לא אני בייבי.

הלכתי ואספתי לי כמה מצויינים כמוהו

ומיד,

בלי יסורי מצפון ורגשי אשמה

פזרתי אותם בחיי והתחלתי להשתמש בהם כרצוני.

כן, גם אנחנו, הנשים יודעות להשתמש בחפצים.

לא להיות תלויות כל כך באחד.

בזמן שלי. בקצב שלי. על פי רצוני הבלעדי.

הם שם לפקודתי.

אחד תמיד איתי.

אחד ליד המיטה של הילדה שלי כי לפעמים אני צריכה אותו שם.

אחד במטבח ליד האוכל עם הוראות וערכים.

אחד באמבטיה.

אחד ליד המחשב.

אחד באוטו.

אחד קטן באופן מיוחד מקופל בתיק שלי.

אחד אצל הורי, שיהיה.

אחד בסלון על הכורסא הגדולה.

ואחד כמובן ליד המיטה שלי.

ולחשוב שהיו זמנים שהיה לי אחד מזוייף.

שכל כך רציתי, שנראה לי אטרקטיבי וסקסי ומקסים.

השתמשתי בו סתם. בלי סיבה.

והיום אני כמעט שונאת אותו. כמעט.

שונאת את התלות שלי בו. את האין ברירה.

מצד שני, לא יכולה בלעדיו. ממש לא.

זוג המשקפיים שלי. אחד מרבים, ובכל זאת….

האחד. לא יכולה איתו ולא יכולה בלעדיו –

כמה עוד כאֶלֶה אוספת אישה בחייה?

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 27 ביולי 2007 at 07:25

    תתפלאי, אבל פה ושם יש גם כמה גברים שזקוקים לנודניק הזה.
    ולפחות חצי מהזמן הם מבזבזים על לחפש אותו (ולא פעם הם מוצאים אותו בעזרת הישבן, כלומר כשמתברר להם שהם התיישבו עליו…).

    אהבתי

  • אורחת  On 27 ביולי 2007 at 09:22

    הוא איתי מגיל 14
    ממש לא חיכה ל- 40
    עם השנים למדתי לחבב אותו
    כעת, לא רוצה לוותר עליו

    אהבתי

  • הצועד בנעליו  On 27 ביולי 2007 at 09:32

    הוא, או הם, כך אני מתייחס אליהם.
    בהתחלה לא סבלתי אותם, אבל אחרי כמה שנים, עם מסגרת חדשה, כרתנו בינינו ברית, והתחלתי אפילו להרגיש סקסי איתם.

    אהבתי

  • הצועד בנעליו  On 27 ביולי 2007 at 09:35

    שלא סבלתי אותם.
    בגללם קראו לי "בזוקה".

    אהבתי

  • שרון רז  On 27 ביולי 2007 at 10:37

    ולפחות לתת לך נקודת אור קטנה בקשר לנודניק הזה אז משקפיים הם דבר די סקסי ומושך לטעמי האישי הקלוקל, או לא, אז אולי זה מעצבן לך, אבל ייתכן שמישהו מולך יחשוב שזה אחלה…

    אהבתי

  • אורח מבית  On 27 ביולי 2007 at 22:12

    שהמשקפיים שלי הן בחורות ושהפוסט הזה מדליק.

    אהבתי

  • ימימה  On 27 ביולי 2007 at 22:58

    שזקוקים להם מגיל צעיר. איך אפשר להשוות? :-) וגם עם מספרים שעלו והלכו עם השנים. היום נראה לי מוזר מאוד שאנשים בגילי ואף יותר מסתדרים בלי משקפיים. איך אנשים יכולים לחצות את גיל 30 בלי משקפיים? אתמהה.?

    אהבתי

  • ארנון  On 28 ביולי 2007 at 11:09

    לחסרי המשקפיים, שכשאני לא מרכיב אותן, אני גם שומע פחות טוב.
    ואגב, אני מגיל 6 , והיום 38.
    אומרים על זה שולתתתתתת לא?

    אהבתי

  • בועז כהן  On 28 ביולי 2007 at 16:50

    ובהתחלה כעסתי על המקרין, שלא שם לב שאין פוקוס, עד שהבנתי (בקולנוע "צפון", 1994) שאלה העיניים שלי, שבוגדות בי פתאום. זה לא המקרין ולא הסרט.
    הייתי בלונדון. בחרתי 4 מסגרות שאני אוהב. אחת עם עדשות כהות. עוד שלוש רגילות. יש לי ארבעה זוגות משקפיים, וכשאני לא מוצא אחד, יש תמיד עוד 3 ב"היכון"..

    (-:

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: