תקריב

.

.

חסרת מנוחה.

מסתובבת בבית והנטיפוּת של עורי מעוררת בי חוסר שקט.

החצר צהובה. השביל לוהט.

הבריכה של הילדה הנעדרת מביתה הזה –

איזה מנהג מגונה, רובצת כהיפופוטם כחול, לא. כלוויתן, על מרצפות גנובות.

העינים שלי משוטטות, כמו פוקוס אוטומטי במצלמה משוכללת, אולי הקנון האחרונה,

מחדדת את השאון הפנימי. אני מחפשת את מרכז הפריים.

האובייקט שיעשה את התמונה.

גדול כקטן. לא משנה.

העיקר שיהיה מדוייק.

פְריז פריים.

סערה באמצע הקיץ, מי היה מאמין.

שקט, קצב איטי, שנים של קפאון. פנימי כחיצוני.

אני הופכת סערה. סערה מתגברת.

החום הרטוב של היום המיס בי משהו.

ההתחממות הגלובלית הגיעה אלי ראשונה, לפני הקרחונים.

אני מומסת.

נשענת לאחור על כסא העץ הישן מנסה למצוא מקום אחיזה,

לא ברור אם לנפשי או לגופי.

שניהם עייפים, ובכלל לא. שניהם חסרי מנוחה.

מרגישה אליזבט טיילור למרות שאת ג'סיקה אני הכי אוהבת,

ושפארד, הוא הגבר בעיני ואין כאן פח או גג לוהט.

פול ניומן הודיע על פרישתו ממשחק בסרטים.

אבל כאן חם, ואני חסרה מענה.

.