חתונה? רעיון מצויין

.

יעלכועסת על מי שרוצָה להתחתן. אלה הטענות העיקריות שלה אם אני מבינה נכון:

ההדגשות הן שלי –

כל אומללה בעולמנו נישאת לאיזה עלוב, ומקללת את היום שבו הכניסה את הראש מתחת לחופה,

אחרי שהנעבעך שלה דרך על הכוס כמו שמוחצים חרק, בגועל……

מה, אני שואלת, מה ההישג הגדול בחופה וקידושין?

האם גם על מאסר עולם ללא חנינה, בתור מנקת המחראות של מה,  אני שואלת, מה ההישג הגדול?

אבל למה, מאמי? מי דפק לך ככה את הראש?

מי גרם לילדות עם הרבה שכל לגדול למפלצות דביליות שחולמות  בלילות על חתונה,

שלוחצות על הבחור לתת שייבה.……………….מה זה בנות, אנחנו רחם אנחנו?

מה שמגדיר אותנו הוא אם תפסנו גבר, התחתנו והשרצנו? עדיייייין?

עד כאן יעל.
.

ו ב כ ן –

בתור אשה שגם 'התחתנה' בגיל מאוחר, גם הקימה משפחה וגם אחרי שבע שנים, כמה בנאלי,

התפרק התא המשפחתי שלה .

מנקודת מבט אישית של בחורה שמעולם, אבל מעולם, לא רצתה שמלה לבנה ובופה מפואר, וגם קיימה –

אני מרשה לעצמי להגיב. כי הרי אי אפשר להאשים אותי שאני 'מתגוננת':

ההישג הוא כ מ ו ב ן לא בחופה וקידושין,ההישג הוא ביצירת זוגיות טובה משמחת, מגינה ויציבה.

גם גברים רוצים כזו, תתפלאי

ואם קוראים לזה להתחתן, שיקראו.

זה הרי ממש לא משנה איך קוראים לזה, אלא איך זה מרגיש ואיך חיים עם ובתוך זה.

ויש זוגות שמחים, הרבה שמאושרים בחלקם, מעגלים קצוות, מתפשרים מעט, במקומות שאפשר,

לומדים לחיות את עצמך בתוך מסגרת. מכילים את מה שיותר קשה בחיים משותפים –

זוכרים ששותפך רוצה את עצמו לפחות כמוך, ומנסים לאפשר, ואם באמת אי אפשר יותר,

אם האהבה, החיבה, הדבר שחייך אותם בבוקר גווע ונעלם, אתם מתפרקים –

Hopfully בדרך הגונה, אנושית וחברית ככל הניתן.

אף אחד לא מתחייב עד סוף כל הדורות או עד שיפריד ביננו המוות,

אבל,

בחשבון הכללי, הטוב עולה, ובהרבה, על הרע, ובבסיס שלנו, לא נבראנו לחיות לבד.

בבסיס שלנו אנחנו גם אינדבידואליסטים וגם שבטיים –

ובמערכת יחסים טובה האפשרות הזו קיימת.

גם לנשים וגם ולגברים.

.

יש נשים, וגם גברים כמובן, אבל בנו אנחנו מדברות עכשיו שבוחרות בזוגיות קבועה וארוכת טווח עד מאד.

שממש בוחרות –

בלי כפיה,

לא מתוך שטיפת מוח חברתית –

ככה, את יודעת מרצון חופשי בגבר הזה, הספציפי וליצור איתו משפחה.

חיים משותפים.

להחליט לחיות את חיי עם ולצד בן זוג אחד, זה נקרא להתחתן –

וכשמגיעים הילדים,אז בכלל הפכתם משפחה –

אז אם יצא קצפך על החלום הילדותי, הברביי של שמלת מלמלה לבנה, תסרוקת מלאכותית, עקבים מגוחכים

בגובהם וחוסר ההגיון בהוצאת עשרות אלפי שקלים על ערב מלא אורות ירקרקים מרצדים על רחבת ריקודים

בלבפרדס ברחובות, יש לך קייס לדעתי, ואני איתך לגמרי –

הטכס הדתי, החגיגה הפלסטית והטרוף מערכות מגוכחים ומיותרים.

אבל

אם את 'כועסת' על נשים שרוצות לחלק את חייהן עם גבר שרוצה באופן הדדי לחלק את חייו איתן ומחברת

את הרצון הזה לפמיניזם או ליתר דיוק לחוסר מודעות פמיניסטית – את טועה ובגדול לדעתי.

.

זו הבעיה במשפט אחד – כותבת יעל –

"אם לא הצלחת לצוד גבר, שיסכים להתחתן איתך ולעשות לך ילדים,

אז נכשלת בקיומך כאישה" –

אנ'לא יודעת איך להגיד לך את זה בלי להשמע יהירה אבל אני, כל חיי, הרגשתי שאני צריכה להסכים.

להגיד כן.

שה"כן" שלי הוא ממש לא בטוח. ממש לא מובן מאליו.

שהעובדה שגבר שאוהב אותי מציע לי את ה ה צ ע ה –

או איזה אימפרוביזציה של ה ה צ ע ה,

הסיטואציה לא מביאה אותי באופן אוטומטי לקפוץ לשמים, לחבק אותו, להרים רגל ימין עם עקב גבוה ולהגיד:

בוודאי אהובי, רק חיכיתי שתציע.

וכן, הלאווים שלי נאמרו גם נאמרו. גם לחתונות וגם לילדים. מי היה מאמין.

נקודת המוצא של ה ו א צריך להסכים.

הוא צריך להסכים להתחתן.הוא צריך לעשות לך טובה ולהוליד לך ילדים.

והן? הנשים הקטנות של העולם? הן צריכות לצוד. לפתות. להצליח ללכוד.

שם הנקודה החלשה ש ל ך. הטעות, ההקטנה,הבושה.

הבושה היא שאת מאמינה שיש נשים שמרגישות כך.

.

"אומללה מתחתנת עם עלוב ונכנסת למאסר עולם בתור מנקת מחראות ובחורות מפלצתיות לוחצות על הגברים

להתחתן והשעון הביולוגי….. וזה מה שמגדיר אותנו"את שואלת.

ואני שואלת אותך: את באמת חושבת שככה מתנהל העולם?

עם בחורות אוויליות וחסרות אישיות, רצונות אישיים ומטרות בחיים? שרק רוצות לתפוס גבר, לשבת עם

סינר ליד שולחן ערוך בקפידה, להכין לילדים דייסה מזינה ולהגיד שלום יקירי איך היה יומך?

והוא יסתכל בה במבט צדדי ויגיד יופי. יש אוכל? ויוציא בירה מהמקרר..

זה הקרדיט שאת נותנת למין הנשי?

אז אל תערבבי טענות נכונות על טכסים מיושנים, תפילות שקושרות אתכם יחד עד יום מותכם,

התחייבויות עד הנצח, הוצאות גרנדיוזיות ושמלות מלמלה עם הרעיון המקורי של גבר ואשה / אשה וגבר

כל כך מחבבים זו את זה שהם רוצים, ממש רוצים ובוחרים לחיות יחד.

.

זה יהיה קל, אולי מדי, למרות שמעניין, להאמין בתיאוריה, כמו שהציעה מי ממגיבותיך שאמרה בכאב גדול

ונסיון אישי כאוב שדעות כל כך קיצוניות קשורות להסטוריה אישית. לבית הראשוני שלנו.

לחותם שהורינו חתמו בנו. בזוגיות שלהם.

יתכן … כי הדוגמא שלי היא השישים שנה האלה –

אבל יש ילדים/ות שעושים/ות "תיקון" על החתמות קשות מילדותם והופכים להיות בני זוג טובים והורים

נפלאים למרות שחוו ילדות הפוכה.

ותגידי,

אם היית פוגשת גבר מקסים. הרומן היה מתפתח לאהבה מצויינת.

היית מרגישה שמצאת חבר, אהוב, שותף ואיזה כיף, הוא מרגיש ככה בקשר אליך, לא היית מזמינה אותו

לחלוק איתך את ביתך על כל שלושת חתולייך, ספרייך הרבים ואולי אפילו את המחשב שלך?

כתבת שחזרת עכשיו מבואסת כל כך מבליינד דייט, זוכרת את רשימת הבליינד דייט שלי?

ולמה דייט יעל? ועוד בליינדייט?

בשביל לילה סוער?

או כדי לפגוש אולי, גבר שתהיה איתו אהבה, יהיה עניין, יהיה סקס מקסים ויהיו הרבה ימים מצויינים ביחד,

ואולי אפילו, שאלוהים ישמור תחת אותה קורת גג, בהסכמה ושמחה ה ד ד י ת –

קוראים לזה זוגיות. חיים משותפים. נישואים.

.

ויש לזה מחיר. בטח שיש. ולפעמים לא פשוט. ויש ימים שנמאס. שמתעייפים.

ושרוצים להגיד fuck, אין לי סבלנות, כח, אנרגיה יותר אני רוצה לבד.

ואז נזכרים במה שכן. במה שטוב.

ומעמידים זה מול זה את הרווח וההפסד, את מה שיש מול מה שלא יהיה וחותמים בלב שוב על החוזה.

חוזה פרטי  בין שני בני אדם שבוחרים לחיות יחד, במסגרת שמחייבת אותם במידה מסויימת,

לדברים מסויימים. יש אנשים, הרבה אנשים ששמחים עם המסגרת הזו.

זוגיות קוראים לה. חיים משותפים.

ס'תכלי לי בעינים ותגידי שזה לא מה שאת רוצה.

כי אני? האמת?

למרות שכאן זה בלוג :)

וקוראים אותו המון אנשים –

וחלקם יודעים מי אני ומי ההוא שהיה השותף שלי בנישואי,

ולמרות שנישואי כשלו,

ובגלל שאני חיה את חיי  בלי מחשבה שהסטטוס המשפחתי שלי, הזוגי שלי,

תורם משהו להגדרה האישית שלי או משנה משהו למישהו,

אני חושבת שלהתחתן זה רעיון מצויין.

לא טכס. לא דת –

את זה לא עשיתי גם אז, אלא החלטה על מסגרת זוגית חכמה, סקסית ומודעת לעצמה –

וחיים זוגיים מלאי שמחה בסיסית אחד בשני, אהבה, קצת שגרה, קצת הרפתקאות, סקס מצויין

והרבה רגעים מתוקים או סתמיים על הספה בסלון, או בארוחת ערב,

או סתם באופן עקרוני,

זה רעיון מצויין.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונית  On 13 ביולי 2007 at 13:16

    בהם הבחנות, ולטעמי, יעל אכן לא עושה אותן, ואפילו מערבבת לעיתים קרובות מין שאינו במינו. דבר אחד הוא המוסד החברתי של הנישואין. דבר שני הוא המסחרה והמרצ'נדייזינג של המוסד הזה, ודבר שלישי הוא הזוגיות. לדעתי, המוסד של הנישואין הוא מוסד מיושן, ממדר, משמר תפיסות עתיקות שאינן תורמות יותר מדי לנשים בעולם, ולא רלוונטי, ואכן אין לי כל עניין לקחת בו חלק. המרצ'נדייזינג שלו – החתונה כאירוע הגרנדיוזי שעושים ממנו, עם כל התעשייה שקשורה בו, מעורר בי בחילה עמוקה. אבל דווקא בתקופה כל כך כאוטית, כל כך מדכאת פרט בשם הפרטיות, כמו זו שאנחנו חיים בה, לשטח את כל עניין הזוגיות (או מערכות היחסים האנושיות והלא ממוסחרות) ל"לתפוס גבר" נראה לי כמו משהו די עצוב. זוגיות היא לא "לתפוס גבר", אלא להכיר, אם יותר לי להשתמש במושג הקיטשי, "חבר נפש" לחלוק איתו את החיים, או לפחות חלק מהם. היא הפרוייקט האנושי הכי נפלא, והכי מספק שיכול להיות בעיני. או בקיצור – כדאי להיזהר מאוד שלא לשפוך את התינוק ביחד עם המים כשיוצאים למתקפה חזיתית במוסד הנישואין. וחוץ מזה, באמת, תיאור המצב של העבדות במסגרת נישואין זה כל כך שנות החמישים.

    אהבתי

  • ביג מאמא  On 13 ביולי 2007 at 13:19

    שרואים שנכתב בידי מישהי שבטוחה בעצמה וביכולת שלה להחזיק זוגיות בריאה.
    יש לי הרגשה שלו ליעל הייתה מערכת יחסים אחת רצינית ואמיתית, היא לא הייתה מדברת כך נגד חתונה.

    אהבתי

  • נופלת מגרייס  On 13 ביולי 2007 at 13:28

    אה. קול השפיות. מזל גדול.

    רק לאלוהים פתרונים לשאלות כמו למה פוסט של אדם אחד יכול להוציא אותי מכליי המחשבתיים.

    איך אפשר גם ללעוג לנשים שמוצאות טעם בחתונה, וגם להציג את האישה ככלי ריק שאין לו דעה.

    להתייחס לאישה כפי שהיעל התייחסה אליה היא, לדעתי, להשכיח את העובדה שגבר ואישה הם לפני הכל בני-אדם. עם זכויות. עם חובות. עם רצונות. עם חשקים. עם סטיות. עם חרדות. עם צרכים.
    ויש עוד המון דברים שמשותפים לשני היצורים האלה שנקראים 0רק אחרי היותם בני אדם) גבר ואישה.

    לא ברור לי (למרות שגם אני חטאתי ועדיין חוטאת לעיתים במבט משועמם על כל מה שקשור בזוגיות) למה אנחנו מתקשים לברך את השוני שבין גבר לאישה. הקושי הזה שבהבנת השוני מוביל לנסיון לקרב את הגבר לאישה ואת האישה לגבר במקומות הלא נכונים (מטורסקסואל, למשל, זה חתיכת פשע שעוד נשלם עליו).

    אני אוהבת גברים בעיקר כי הם לא נשים.
    ואין סיבה לראות בעובדה שהאישה רגשית יותר והגבר שכלתני יותר משהו נחות.
    זה שוני מבורך. כזה שאם יקבלו אותו ולא ינסו להילחם בו, תתקיים מערכת משותפת שלמה, על כל פגמיה.

    אנחנו עושים את זה גם בתוך קבוצות המין שלנו. נשים נשואות מול רווקות, נשים מאמינות מול אתאיסטיות. וכך גם בתוך קבוצת המין הגברי.

    לא יודעת מה יכול להביא לשינוי המחשבתי, זה שיביא אותנו לברך על השינויים בין בני האדם ובתוכם גם השינויים שבין שני המינים (בסך הכל שני מינים, לפעמים נדמה לי שחבל ואין מין שלישי, זה היה הופך את הכל לברור יותר, פחות דו-מימדי). אבל זה שינוי שכולנו בעצם ראויים שיתרחש. והוא כנראה לא יקרה אם לא נביא אותו על עצמנו.

    תודה על המילים, חלי.
    הצלחת, בכל זאת, להרגיע קצת את האש.

    אהבתי

  • בועז כהן  On 13 ביולי 2007 at 15:32

    כמי שהתחתן (ולא פעם אחת) ומכיר את הנישואים מכל פן וזוית – ברור לי שאין שום קשר בין "זוגיות טובה ומשמחת" לבין חיי נישואים.

    כלומר: יכול להיות קשר, פה ושם, בין זוג שמנהל "חיי נישואים" לבין זה שיש להם "זוגיות טובה ומשמחת", אבל קשר כזה הוא (לצערי) אינו שכיח (שלא לומר – נדיר ביותר).

    עובדתית: רוב הזוגות הנשואים סביבי אינם מאושרים (בלשון המעטה).

    9 מ-10 זוגות נשואים נראים עייפים, ממורמרים ובלתי מסופקים (נפשית, מינית, אינטלקטואלית).

    לפחות 70% מהזוגות שאני מכיר נשארים יחד רק כי קשה להם לעבור לגור בשני בתים נפרדים (מבחינה כלכלית, וגם בגלל הילדים)

    אני מסתכל על דור ההורים שלי, ורואה שגם שם זה היה די דומה. רוב החברים הנשואים של ההורים שלי לא ניהלו "זוגיות שמחה וטובה".

    ודווקא זוגות לא נשואים, שמעולם לא התחתנו, שגרו בבתים נפרדים – דווקא הם מלאי אנרגיה, נראים כמי שנהנים להיות זה עם זו, מביאים שמחה לכל מקום שהם מגיעים אליו. דווקא הם

    יש בעיה גדולה עם המונוגמיה – מונוגמיה היא דבר בלתי טבעי, היא התחייבות שלציבור הרחב קשה לעמוד בה (נפשית וגופנית) – והיא משמידה את האהבה ואת הזוגיות הטובה והמספקת

    וכבר כתבתי על זה בהרחבה כאן
    http://www.notes.co.il/boaz/30751.asp

    אהבתי

  • נועה  On 13 ביולי 2007 at 15:44

    ואין אמת אחת אבסולוטית לשום דבר. גם לא בדבריה הנלבבים של חלי.יש מאות אלפי נשים שהכריחו אותן להכנס לתוך המוסד הזה, ולתפוס את הגבר הראשון שמוכן להתחתן, והן לא יכלו לומר את המילה הפשוטה "לא" משום שאמא שלהן ואבא שלהן, עברו אותו דבר,וגם אותם הכריחו להתחתן כי ככה צריך לעשות, ואם לא מתחתנים המסר הוא שאת לא שווה וגם הגבר עם הזמן לא שווה, משום שהוא נשאר רווק מזדקן , חשוך ילדים וחסר אחריות.
    זה שאותך חלי לא הכריחו להכנס מתחת לחופה, ויכולת להגיד אלף פעם לא לכל מיני גברים, עדיין לא אומר שנשים אחרות לא עברו את הכפייה
    הנוראה הזאת.
    רובנו עברנו, פאפא ומאמא רצו סדר, לא רצו בנות מופקרות שיכנסו למיטות של גברים נשואים
    והמאמס והפאפאס לחצו רצח מגיל 17 עם מסר ברור
    עד 18 לפי החוק מטפלים בך, אחרי זה, את ברשות עצמך , כדאי שתתחתני אחרי צבא, כי לא תחיי על הכתפיים שלנו. חלק מעניין החתונה זה עניין של סדר בחיים, אירגון, ועניינים שיעל דיברה עליהם בצורה ביקורתית וסרקסטית שאפשר בהחלט להזדהות איתה, ולהבין מנין נאמרו הדברים האלה .
    היום יש מאות אלפי נשים שרוצות להתגרש ולא יכולות, כי גירושין הם עסק יותר יקר מנישואין
    ואם את מתגרשת לרוב את נשארת מחוסרת כל ולא אמא ולא אבא יעזרו לך, כי הם כועסים עליך רצח שהתגרשת, ויש מקרים שבהם הם אפילו מנתקים את הקשר עם הבת הגרושה כי הם שונאים אותה שהיא בחרה בחיי הוללות, החוצפנית והכפויית טובה הזאת.
    לא צריך לשפוט את יעל, ולא לשפוט אף אחת.
    נשים נשואות רבות לא מאושרות, אבל אחרי הילדים
    גם אם הבעל בוגד נון סטופ, הן שותקות ובולעות את הצפרדע, גם אם הוא מכניס למיטה המשותפת נשים זרות.
    אישית הכרתי אישה ששמנה מאוד, בעלה עשה הון, והיא חיה בבית מזהב, בגד בה נון סטופ, היא שתקה
    וחייכה כי יש לה כסף, וחיים טובים ומרופדים.
    כל אחת עם הסיפור שלה והצרות שלה.

    בגדול יעל צודקת. הלוואי ולא צריך היה להתחתן
    הלוואי וכולנו יכולנו למרוד , הלוואי שאפשר היה לעשות ככה. אבל אי אפשר.
    זאתי דרישה חברתית ויש לחץ מסביב, נוראי
    מי שיכולה להרשות לעצמה להתגרש, יש לה גם כסף
    היא מרופדת טוב.

    אהבתי

  • נופלת מגרייס  On 13 ביולי 2007 at 15:48

    זו חוכמה קטנה להגדיל ולשבח את הטוב דרך תיאור הרע שבחוק, או בנורמלי, או בידוע.

    האמן לי, גם אני ראיתי ועדיין רואה המון רעל,(זה ממש מרגיש לי כמו רעל) בין בני אדם שחיים כזוג. גם אני תמיד אמרתי ועדיין מאמינה שיש נכון ובריא בחיים נפרדים בצורה פיזית. כשחדר השינה הוא מקום לבחור לחזור אליו כשרוצים להיות ביחד ולא סוג של ליל יום הדין החוזר יום ביומו.

    אבל אם הזוגיות לא תאותגר כלל בדברים הקטנים אולי היא לא תתקיים כלל גם בדברים הגדולים – כמו עצם התקיימותה.

    קל לומר שמונוגמיה היא רעיון שהולך ראש בראש עם טבע האדם. אבל מה שנאמר בפיך על המונוגמיה יכול להיאמר על כל כך הרבה דברים אחרים שמהווים חלק מהותי מחיי האנושות.

    אין אף אדם ראוי להיות הורה.
    אין אף אדם ראוי להיות מורה.
    אין אף אדם הראוי להיות שופט.
    אין אף אדם שראוי להיכלא בין ארבע קירות בית הסוהר.

    יש מעט מאוד דברים שהם "נכונים" תמיד. אחד מהם הוא שהאדם הבודד הוא אדם שמתקשה, שמפתח שריון, שנעצב.

    המונוגמיה קשה, אבל מה מחכה לך מחוץ לה?
    לא מעט בדידות אחרי שהגוף הופך מצעיר ומושך (ברמה הביולוגית-הישרדותית) למשהו שמזכיר יותר עץ בשלכת.

    אתה דווקא אוהב את וולבק, אם אני לא טועה.
    בספרים שלו, ובמיוחד באחרון, אפשר להתחדד לא מעט בנוגע לפינות שדוברו כאן.

    אם אתה כל כך מתנגד לנישואין כרעיון, מוטב שלפחות העיניים שלך יהיו פקוחות לגבי מה שמחוץ לנישואין.

    כי שוב, לייפות את מה שמחוץ לחוק רק דרך השוואה למה שרע בחוק, זו חוכמה קטנה מאוד.

    אני לא בטוחה כמה נכונים הדברים שאמרתי עכשיו.
    זו רק מחשבה שעלתה ותצטרך עוד עיבוד.

    אהבתי

  • ח ל י  On 13 ביולי 2007 at 16:01

    את חושבת שההורים שלי שמחו לראות את בתם האמצעית רווקה בגיל שלושים ושלושים וחמש ושלושים ושמונה…נראה לך?
    ונראה לך שהם שמחו לראות אותה בגרושיה?
    ושהם יכולים ו/או צריכים לפרנס אותי?
    או שבגלל שהשם שלי אומר משהו לכמה אנשים, אין לי דאגות פיננסיות?
    רוצה להיות שחקנית קולנע בת חמישים במדינת ישראל, על תעשיית הקולנע המפותחת והמתגמלת שלה? לא. את לא רוצה.

    לחץ חברתי הוא דבר שאו שיש לך יכולת מולו , הבנה פנימית וסלף עצמי שלא יכול אחרת ואומר: צאו לי מהחיים, אלה החיים שלי, או להכנע. אין באמצע.

    וכן, בטח יש נשים שנכנעות לחיים השובינסטיים שבעליהם כופים עליהן,או ללחץ של ההורים והשכנים ומי לא, ובטח יש כאלה שנישאות מתוך אוטומט הסביבה והחינוך שמסביבן – אז מה?
    מה את אומרת בזה?
    שכולן ככה?
    שזה בסדר שזה ככה?
    מה?
    שאין ברירה.
    את אומרת שאין ברירה נועה
    וברגע אמרת את זה קבעת את גורלך כאשה ואת גורל בנותיך לעוד דור או שניים של דיכוי נשי.
    ואם התחתנת ולא התגרשת בגלל הלחץ של הוריך
    או פחד מהחיים לבד או כל סיבה שלא קשורה בך וברצון שלך -,
    כי אני חייבת להגיד לך, שהכאב והתסכול שעולים מדבריך הם רבים וגדולים –
    אם מישהי נכנעת ונותנת לאנשים אחרים, בכח המילים שלהם, להכתיב את נתיב חייה,
    היא לא יכולה להאשים אותם בזה.
    רק את עצמה.
    ואני לא קלה במילים. אני מאמינה באלה אמונה שלמה.

    מי שיכולה להרשות לעצמה להתגרש שתתגרש את כותבת? היא מרופדת טוב
    כמה זלזול. כסף יכול לנחם? כסף יכול להרגיע כאב של ילדים שהתפרקה להם משפחה?
    זה קשור לכסף?

    תשארי לגור עם גבר, לקיים איתו יחסי מין, לחיות איתו בגלל כסף? יודעת איך קוראים לזה?

    אז הכרת אשה שבעלה בגד בה והיא נשארה איתו – בטח יש עוד הרבה כאלה, וגם גברים כאלה ובטח יש גם כאלה שלא. שלא היו מוכנות/ים לקבל חוסר נאמנות ופרקו מערכות יחסים.
    בטח שאין כללים וחוקים
    וכל אחד יעשה את הטוב בעיניו –
    בגלל זה התקוממתי על דבריה הנחרצים של יעל.
    לא לכולם לא טוב להתחתן
    כמו שבוודאי לא לכולם כן טוב.

    אהבתי

  • נועה  On 13 ביולי 2007 at 16:43

    דבריך נחרצים מאוד, רק שאת חושבת שהם לא.
    אני הצבתי את המצב כפי שהוא, ואת מאדירה את עצמך וחושבת שכל מי שפולט משהו זה בהכרח קשור
    לקיצוניות, רק את, לא קיצונית.

    המצב שתארתי שייך למבנה חברתי, למצב שככה הוא קיים שנים על גבי דורות, ויימשך גם הלאה.
    לו לא היה לך כסף, לא היית מתגרשת, ולכשהתגרשת
    בטוח שיש לך פחות.

    זה המצב של המוני נשים, וכשאת צעירה ויש לחץ חברתי רובנו הנשים נכנעות כצעירות ללחץ הזה
    ומתחתנות, גם אם זה לא מה שאת עשית כי יש לך הורים שלא לחצו עליך.

    לו הכל היה שייך רק לעניין של לעשות מה שבא לך בחיים, רוב האנשים בעולם היו מתגרשים, כי אחרי ארבע שנים נעלמת האהבה, ואחרי הילד הראשון
    ואם האשה ללא עזרה מתאימה והבעל לא עוזר
    האהבה בורחת דרך החלון.

    וכן יש קשר לכסף, קשר ישיר.
    כמו שבועז אמר, מסכימה איתו .
    פירוק משפחה עולה כסף, בעיקר כסף, מרבית הזוגות שמתגרשים היום הם לרוב נשואים צעירים
    עד 8-9 שנים משנת החתונה.
    אחרי
    זה, קשה הרבה יותר להתגרש.

    תשימי לב איך את יורדת עליי, אני נכללת אצלך ברשימת הנשים האומללות שלא מתגרשות כמוך
    ואת עוד באה בטענות ליעל???????

    יעל אמרה את הדברים בהומור, לא כמוך

    אהבתי

  • ח ל י  On 13 ביולי 2007 at 17:13

    אני לא יורדת עליך כלל וכלל ואם כך הרגשת, אני מתנצלת.

    אהבתי

  • ס.  On 13 ביולי 2007 at 17:29

    קשה לי להאמין בתור בחורה בת 26 שיש עדיין נשים כמוך. שיכתבו את המילים האלה כמו שכתבת:
    המצב שתארתי שייך למבנה חברתי, למצב שככה הוא קיים שנים על גבי דורות, ויימשך גם הלאה.
    איך את יכולה בכלל לחשוב ככה??!!

    חלי צודקת. ברגע שאת מעיזה לכתוב את המילים האלה, את נכנעת לגורלך וקובעת את הדרך של הילדים שלך. הבנים יספגו ממך את הנחיתות הנשית שלך והבנות יהפכו לכנועות ואומללות.

    וגם אם צתעקי עד השמים זה לא יעזור לך.
    המצב הזה לא ימשך הלאה.

    אהבתי

  • יעל ישראל  On 13 ביולי 2007 at 18:07

    SHE מותק, הנה לך מידע רכילותי מיד ראשונה.

    דווקא היו לי מערכות יחסים א-ר-ו-כ-ו-ת, כולל חיים משותפים (אחד, והכי חשוב, נפטר, כמו שחובבי בלוג זה יודעים), ואפילו איתו שהיה אהבת חיי לא רציתי להחתן, ולמרות האהבה הרבה סבלתי שם מרות.

    היחסים הארוכים האלה לימדו אותי שעדיף לחיות עם גבר, אבל בבתים נפרדים. שיטה נהדרת לטעמי, שאני מיישמת אותה בהצלחה ברגעים אלה ממש.

    ממליצה לעוד נשים.

    גברים טובים כמאהבים, לא כבעלים. מישהי אמרה פעם שצריך להיות כוכב לנשים וילדים, וכוכב לגברים, ושהגברים יבואו לבקר לפעמים לקצת סקס ורומנטיקה. אחלה סידור לדעתי.

    אה נזכרתי, זו היתה דפנה רכטר שאמרה. כמעט נישקתי אותה אז.

    ועוד מוסיפה כאן המלצה לקרוא מה שבועז היקר שלנו כתב אצלי. חותמת על כל מילה שלו.

    אהבתי

  • יעל ישראל  On 13 ביולי 2007 at 18:15

    אני רואה שלינקקת גם כאן, יופי. תקראו גם אצל בןעז. דברים כדןרבנות.

    ואגב, חלי, ומי שעוד חשב שאני מערבבת בין הדברים.
    כלל לא, כוונתי גם לחופה, גם לחיים המשותפים, אלא שאני דיברתי על זה שמחדירים לילדות את הרעיון הזה למוח, וההחדרה הזו היא זו לא נותנת להן אפשרות בחירה.

    מי שיקרא את דבריי בתשומת לב, יראה שיש שם משפט קטן אחד שמסתתר בין כל רטוריקת הצעקות שמביאה לי הרבה כניסות לבלוג.

    ובאותו משפט אני אומרת שהבעיה היא לא זה שלפעמים מחליטים לחיות יחד, אלא המחשבה בילט איו הזו שגורמת בעיקר לנשים לרוץ לחופה ולהרגיש שרק כאשת איש הן שוות.

    ועוד משהו שכבר רמזתי אותו אצלי באחת התגובות. לא מספיק כבר לרגת על הסגנון "הצעקני" שלי? זה הסגנון שלי, ומי שסולד מכך, בכל הכבוד, אתם מוזמנים לא להיכנס אליי עוד.

    נמאס לי לשמוע כמה שאני צעקנית. זו זכותי המלאה להיות צעקנית חברים. זו רטוריקה לגיטימית.

    אהבתי

  • נועה  On 13 ביולי 2007 at 18:26

    בושה וחרפה של תגובה שלך, מזכירה את דימוי המכשפה שהורגת נשים טוב יותר מגברים באשר הם. .
    את צעירה חצופה ומרירה ואכולה מתסכולים, שאפילו את שמך קשה לך לכתוב בגלל הבושה .
    תסתכלי על המציאות של מליון נשים בישראל
    ותראי את האמת לאמיתה ותפסיקו להסתיר את האמת
    אם חשפתי אותה, זה לא כי זה עניין אישי,
    אלא כי זה מה שיש מסביב, וזה שזה לא מוצא חן בעיניכן האמת הזאת, זאת הבעיה שלכן.

    יעל ישראל גיחכה על הנושא ממקום אישי שלה
    ואת חלי עשית מזה פוסט תוקפני.

    עניין הדיכוי שנשים עוברות גם ברגעים אלה
    קיים בכל מקום. זה שתערפו ראש של מי שאומרת את האמת זה לא יהפוך אתכן ליותר צודקות.

    אהבתי

  • יעל ישראל  On 13 ביולי 2007 at 19:06

    בתור אחות לאישה נהדרת שהפכה לאישה מוכה בנישואיה לגבר משכיל, אשכנזי,"נאור" ,עשיר ורם מעלה, ובתור בת לאם שאומנם אבי היקר מעולם לא הרים עליה יד או קול צעקה, פרנס אותה כבוד ועשה את כל עבודות הבית, כולל גם לגדל אותנו, אך לא הסכים שתצא לעבוד וכלא את כל רצונות החירות שלה (אך אותנו הבנות דווקא עודד לעצמאות, כמה מוזר), ובתור חברה של לא מעט נשים נשואות שמספרות לי יום יום שהן מרגישות כאילו הן אימהות חד הוריות, אני חייבת להצטרף לדברייך.

    אכן, אני כתבתי מתוך הלצון "הצעקני" האופייני לי, אבל הנושא באמת כה כבד וקשה, שמילותייך מקבעות אותו כמו מסמרים.

    תודה לך שנתת תוקף יותר רציני לדבריי הזחוחים. בכל העולם יש מיארדי נשים הנאנקות תחת עול בעלים. ואני לא תוקפת כאן גברים או נשים, אלא את "השיטה" שמקבעת בראש שצריך להתחתן.

    הנה, אני למשל, מתוך מערכות יחסים ארוכות, גיליתי שזה לא מתאים לי. אולי יש עוד נשים שמגלות זאת, אבל כבר כבולות עם ילדים, ואז מאוד קשה לעזוב את הכלא.

    אהבתי

  • אורי  On 13 ביולי 2007 at 20:29

    מילים חכמות
    זוגיות היא לא "לתפוס גבר", אלא להכיר, אם יותר לי להשתמש במושג הקיטשי, "חבר נפש" לחלוק איתו את החיים, או לפחות חלק מהם. היא הפרוייקט האנושי הכי נפלא, והכי מספק שיכול להיות בעיני.

    גם בעיני.

    ואני גבר שלא מרגיש ולא מעוניין להרגיש שאני בר תפיסה ושיש נשים שאורבות לי ורק רוצות ילד וטבעת וחשבון בנק ממני. כמה חוסר כבוד עצמי צריך להיות לאשה כדי להאמין שככה נשים מתנהגות. אני מאמין בזוגיות ובמונוגמיה.
    מאמין בועז, מאמין ומיישם.

    אהבתי

  • יונית  On 13 ביולי 2007 at 22:37

    נראה שאת נכנסת כאן לקטע של "ההגנה הכי טובה היא מתקפה", והאמת, לא בצדק. יש בעיה מאוד רצינית בדבריך הראשונים, וקשה להתעלם ממנה – והיא השימוש במילים "הכריחו" ו"כפייה". עם כל הכבוד, את לא חיה באפגניסטן, וגם לא בשנות החמישים של המאה העשרים, וכנראה שלא באת גם מהחלקים המאוד מסוימים במגזר הערבי שבו יש לך סיכוי להירצח אם את לא עושה את מה שאבא אומר. לחץ חברתי זה אכן דבר לא נעים, שלא קל להתנגד לו, אבל אין בכניעה ללחץ חברתי משום "הכרח". בעיקר לא בשנת 2007 במדינה דמוקרטית באופן יחסי. בארצות הברית, למשל, שאינה מדינה ליברלית באופן מיוחד (למרות ניו-יורק), פחות מחצי ממשקי הבית הם זוגות נשואים. וגם בישראל, יורד מספרם. גם לגבי עניין גירושים, הטענה שלך ממש לא מעוגנת בסטטיסטיקה, אפילו לא בישראל. עניין הדיכוי אולי נמצא בכל מקום, אבל בדרגות שונות. או בקיצור, לא "צריך" להתחתן, ואפשר גם להתגרש. לא קל? מי סיפר לך שהחיים אמורים להיות גן של שושנים? אולי כאן נמצאת הבעיה?

    בעולם יש מיליארדי נשים. חלק מהן כורעות תחת עול של דיכוי. הוא לא בדיוק "עול של בעלים", אלא עול הרבה יותר כבד מזה, של חברה שדנה אותן לחיי דלות, ללא יכולת לרכוש השכלה, ללא יכולת לעבוד בעבודות שאינן עבדות שכרוכה בהטרדות מיניות יומיומיות, ללא יכולת לדעת בכלל שיש אופציות אחרות. יש בעולם מיליוני נשים שנאלצות לצפות בתינוקות הרכים שלהם גוועים בצמא, בלי יכולת לעזור להם. יש בעולם מיליוני נשים שנאנסות באופן שיטתי כאקט של מלחמה, ורבות מהן נדבקות באיידס כתוצאה מכך, או נכנסות להריון, או שני הדברים גם יחד. את כל הדברים האלו אי אפשר לתלות ב"מוסד הנישואין". למעשה, אם כל מה שקרה לך בחיים זה שההורים שלך לחצו עליך להתחתן ושחיית בנישואין לא מאושרים, מצבך עדיין טוב יותר משל מיליונים רבים של נשים בעולם. תקראי את הדו"חות של סוכנות האו"ם שעוסקת בנשים וילדים. אולי זה יגרום לך לרחם על עצמך קצת פחות. עם כל הכבוד ל"לא להיות שיפוטי", צריך גם קצת פרופורציות.

    לגבי הדוגמא שלך על האישה הנשואה בעושר, מה לעשות, יש אנשים שבראש סדר העדיפויות שלהם נמצא כסף, ולא אהבה. העולם גדול, ויש בו הכל. לפחות אותי, יש דברים שמזעזעים יותר.

    אהבתי

  • נועה  On 14 ביולי 2007 at 03:02

    ההתבטאות שלך מלמדת שאת לא רק שלא יודעת לקרוא טקסט של מישהו אחר, גם את עצמך את לא יודעת לקרוא.
    אני מייעצת לך לרדת מהעץ ולהסתכל על אנשים שחיים סביבך, ולא על אפריקה, בינתיים עוד לא התנדבת לעזור שם לאף אחד, ואני בספק גדול אם את יודעת לעזור למישהו ובכלל זה גם לעצמך.
    המצב המדובר בפוסט של יעל התייחס לתופעה של
    נשים שרוצות להתחתןוזה חלומם, ויעל כתבה מקסים ושנון ומצחיק על זה, אני חיזקתי את הנקודה מהמקום של נשים שרוצות להתחתן כי כופים עליהם, תפסיקי לחפש מה שאין ותראי את מה שיש, זה המצב,
    גם היום, וגם את לא חיה באפריקה, תרגישי קצת את המציאות מסביבך, ודעי שולנשים רבות קשה מאוד עם המציאות שנכפתה עליהן
    על זה דיברתי, אל תשני את הנושא!

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 14 ביולי 2007 at 10:08

    קול התבונה נשית.

    תודה לשתיכן.

    אהבתי

  • +  On 14 ביולי 2007 at 10:18

    לנשים רבות קשה מאוד עם המציאות שנכפתה עליהן:

    קשה לך?
    קומי ותעשי עם זה משהו.
    ואם הפחד שלך מההורים שלך או הבעל שלך או החוסר כסף שאת חושבת שיהיה מצליח לשתק אותך ולהשאיר אותך במצב הזה.כועסת ואומללה וחסרת אונים
    אל תאשימי אף אחד חוץ מאת עצמך.

    זה נורא קל להפיל את הכעס שלך על חלי ןיונית או על "החברה". מי זה ה"חברה"?זה גם ההורים שלך וגם ההורים של חליגם הבעל שלך וגם של חלי
    אז כולם אשמים במצב שלך?
    ובטח שיש עוד המון נשים במצב דומה ולהמשיך להתלונן ולהתבכיין ולהרגיש מסכנה וחסרת אונים כי "החברה" לוחצת וההורים מתכחשים
    ואני בסכהכל אשה קטנה ואומללה שהכריחו להתחתן
    ואני אומללה אבל לא יכולה לעשות עם זה כלום
    אתם אשמים, אתם.

    זה ילדותי ופטאתי ולא יוביל אותך לשום מקום
    חוץ מלהתפוצץ כאן בתגובה הבאה שלך.

    תתבגרי. זה מה שיש. ומי שיכול להוציא אותך משם זה רק את. ה"חברה" לא שמה אותך שם ולא תוציא אותך משם.קחי את החיים שלך בידיים שלך
    או שתמשיכי להתלונן ולהיות אומללה כל חייך.
    ההחלטה בידים שלך.

    אהבתי

  • איילת  On 14 ביולי 2007 at 16:49

    חלי, לראשונה נכנסתי לבלוג שלך
    בגדול מסכימה אתך , אני אישה גרושה ואמא לשני בנים.
    כאחת שחונכה על פי ההנחה הבסיסית שיעודה הסופי , הנפלא ביותר של האישה היינו להיות אישה של…. ואת האושר שלי אמצא כאשר ובתנאי שאמצא את הגבר שיהיה לי לבעל
    התחתנתי בגיל 20, ובגיל 26 התגרשתי.
    ובמשך השבע שנים שלאחר מכן, ניסיתי וגם הצלחתי, ללא כל "התפשרות" למצוא את הבן זוג שלא יגדיר אותי – אני מגדירה את עצמי, שלא יעשה אותי מאושרת- אלא יהיו אלה היחסים ביננו שיפריחו בי את תחושות האושר. שלא אהיה האישה שלידו, אלא האישה שאיתו.

    מאוד קשה לשבור את המוסכמות "ולשחק " את המשחק שאני רציתי בו ולאורך כל הדרך, וגם עכשיו אני נתקלת במתנגדים ובאנשים שלא מקבלים את נוסחת הזוגיות הנוכחית שלי – כי יש את ההורים, המשפחה והחברה בכלל שכבולים באותם ערכי חינוך שאני הייתי כבולה בהם- שלא תמיד מקבלת אותך כפי שאת רוצה להיות או שיש לך "קול" שונה משלהן

    אני שברתי את כל המוסכמות, למרות החינוך שקיבלתי, ובסופו של דבר, עשיתי את שרציתי במקביל לסגירת הדלת לכל האנשים הקרובים שלא תמכו בי. אני יודעת כי צעדים כאלו דורשים הרבה מאוד אומץ שלא לכל אחת יש.

    אני יכולה להבין מהיכן כתבה יעל ישראל את הסלידה שלה : "מה שמגדיר אותנו הוא אם תפסנו גבר, התחתנו והשרצנו? עדיייייין?"

    אני גם מאוד מזדהה עם מה שאת כתבת בנוגע לנוסחת זוגיות – שלאו דווקא מקבלת חותם חיצוני
    לא יודעת אם יש פה שאלה של נכון ? או לא ?לדעתי השאלה היא מה באמת עושה טוב אמיתי לאישה שבאה ממקום של עצמאות ושומרת עליה גם בתוך מערכת זוגית

    לדעתי הבעיה מתחילה בחוסר עצמאות שיש לנשים, שהן מחפשות את הגדרת "האני" שלהן אצל גבר , מחפשות את התמיכה הכלכלית והרגשית אצל גבר ובלעדיו הן מאבדות את עצמן.

    ומה עם גברים רווקים ? האם הם לא סובלים מאותו הדבר ? אלו שלא התחתנו והביאו ילדים , ועליהם מה יגידו ?
    בדיוק את אותו הדבר שנאמר על נשים שלא התחתנו ואבוי גם לא הביאו ילדים לעולם…
    ועל זה אני אגיד – שאין להכליל וכל אדם, אישה וגבר יכולים לבחור לעצמם את הדרך בה הם בוחרים לחיות , כרווקים , כנשואים – כהורים – או שלא כהורים
    מבחינתי – אני רוצה לכבד כל אדם בבחירות שלו ומאחלת לכולנו לאהוב את עצמנו ואת חיינו – ללא כל תלות במוסכמות חברתיות , אלא, בחירה במה שטוב לנו.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 ביולי 2007 at 18:11

    זוגיות טובה עם כל הכרוך בה היא הדרך הממומלצת לעבור את החיים, אמרה והלכה להעיר את המנמנם להליכה משותפת בפארק :)

    אהבתי

  • המלוכסנת הרחוקה  On 14 ביולי 2007 at 22:09

    חסכת לי את כתיבת תגובתי ליעל :) המקלדת שלי מודה לך.

    אהבתי

  • ריקי  On 16 ביולי 2007 at 19:44

    אבל מצאתי את עצמי הפעם מזדהה ומסכימה. אמנם אני לא נשואה, אלא "רק" חיה עם בן זוג, אבל לא מוצאת טעם במתקפה על נישואים שנראית כאילו באה ממקום כאוב, ולא כל כך כאידיאולוגיה מספיק מנומקת.

    אהבתי

  • ח ל י  On 16 ביולי 2007 at 19:51

    זה בדיוק אותו דבר. נישואים ולחיות במשפחה וזוגיות ומחוייבות וזה בדיוק העניין :)

    גם אני הטבעת שהייתה לי על היד הייתה מהלב, לא מהרבנות

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: