תקריב

 

הילדה שלי נסעה לערבות אפריקה עם אביה –

בשעות הראשונות הרגשתי  כמו תמיד.

אחר כך עשיתי את עצמי.

מזגתי אוזו עם קוביות קרח מכוכבות, שמעתי מוזיקה והייתי.

אחרי חצי דיסק ואוזו שלם

שמתי לב שאני מקשיבה רק למוסיקה עצמה.

בלי רגישות לגובהה.

לרעש.

אין ילדה חולמת בחדר הסמוך.

הלכתי לישון ברבע לארבע, לא חשבתי מתי צריך לקום בבוקר,

ושכבר מאוחר.

לא חשבתי על מחר.

בבוקר הוצאתי את הכלבה, אספתי עיתונים מהשביל,

הכנתי קפה עם המון קצף וחזרתי למיטה. 

כמו פעם, מזמן. בחיים שהייתי לפני.

קפה, עיתונים ובחזרה למיטה.

לא ארוחת בוקר. לא דיבורים.

אף מילה.

כוס הקפה הריקה שהשארתי על השולחן, עומדת כשהייתה.

בלי תוספות.

הבית בכלל נשאר כפי שהוא. דום שתיקה.

בצהרים המאוחרים אכלתי סלט שהזמנתי.

ישנתי כמעט שעתיים אחר הצהרים.

שקיעה.

והבנה שתחושת החופש לא נובעת מחוסר המטלות.

בטח שלא הריחוק מהילדה הזו, האהובה כל כך.

זה הקצב הפנימי שלי שמסביר לי חופש.

הקצב הטבעי

שבמטלות החיים והשיגרה והבגרות והכורח המציאותי

כופה על עצמו, ועלי, הסתגלות לקצב חיצוני.

מלאכותי.

ועכשיו

כש"הסיבה" והמטלות בעקבותיה רחקו ממני לזמן מה,

וגם החיים המקצועיים הניחו לי את חודש יולי די פנוי,

הקצב הטבעי שלי,

הביט הבסיסי, הראשוני, הטבוע בי, בנפשי,

ובדי אן איי שלי

מתרחב ומתפשט לטריטוריות נטושות.

הוא בודק מרחב חדש / ישן המוכר לו מפעם.

Long time ago –

ואני נדיבה, לא מקלקלת לו את תחושת הנצחון,

לא מספרת

שהטריטוריות ננטשו נטישה זמנית בלבד.

 

וזמן הפלישה מתארך  

ואני

מתחילה

להזכר איך הגוף שלי ואני, בעיקר אני,

התנהלנו בעולם לפני המפץ הגדול.

לפני הבריאה האישית.

זה תכף מגיע.

אני מרגישה.

ואז בלי קשר לאהבה שלי אליה

אני ארגיש שאני חוזרת לחיות בקצב שלי.

במרחב שלי.