בקצוות של ההורמונים

גיל גרינגרוז מ"רשימות" פרסם פוסט מרתק בעיני.

למה בעצם הוסת נגמרת בזמן ( בגיל ) שהיא ניגמרת.

למה גברים נשארים פוריים במידה זו או אחרת עד סוף חייהם ואנחנו, הבנות, הנקבות, הנושאות בעול, ובחדוות,

ההבאה לחיים, מסיימות את פוריותינו בגיל מוקדם יחסית.

הסיבות שהוא מביא בפוסט מרתקות ממש. שווה, שווה קריאה.

ואני קוראת אותו ומיד ניגשת ליומן שלי, לספור ימים ושבועות. ארבעה שבועות. ככה זה.

אינסטינקט.

כשהנושא מוזכר, חייבים לספור את הזמן.

זה היה ביום שישי מסומן ביומן, אני מדפדפת, שישי אחד, שישי שניים, שישי שלוש, שישי ארבע.

עוד שבוע. יש זמן.

ואיה בת העשר שואלת: אמא מה את סופרת, ואני מסבירה.

לא את עניין הבייצית שיוצאת לפגוש זרעון, ומה קורה כשזה לא קורה, ההסבר הזה סופר והובן מזמן.

אני מראה איך אני מסמנת ביומן שלי, ביום מסויים, את האות ק. –  עם נקודה.

קיצור ל: קבלתי.

למה אומרים מקבלת אמא? –

בבית הספר הייתי מסמנת בטוש, לב גדול ואדום באמצע הדף,

ואני מסבירה איך ככה אני יכולה לעקוב בדייקנות אחרי הזמן שעובר ולספור ארבעה שבועות.

היא מקשיבה ואני מחייכת ומתרגשת.

אני מעבירה לה, ככה בהפתעה, בכלל לא התכוננתי שזה יקרה היום, הרגל נשי שלי.

זה ברור שההרגלים שלי, הטעם שלי באוכל, עיצוב, תרבות, ספרות, בגוד וצבעוניות,

חוץ מהשפעות קיצוניות מאביה פה ושם, הנימוסים וההליכות שלי בבית ומחוץ לו,

המעורבות שלי בעולם, היחס שלי לאנשים, הדעות הפוליטיות, חברתיות שלי, היחס שלי למשפחה.

אני ואורח חיי מועברים אליה וחותמים את חותמם, הטוב והרע כמו כל ילד, בכל בית,

ויתכן שאפילו קצת יותר מהרגיל, מתוקף היותנו שתיים בבית בו אנו חיות.

משפחה מצומצמת.

אבל לענייני הטכסים / הסודות / הפטנטים הנשיים שלי לא הגענו עדיין.

ופתאום, משלושה משפטיים מקריים, בחטף, הבנתי שהעתיד מתקרב, העתיד הנשי שלנו, שלה.

שהוא תכף, ממש מיד, הופך להווה.

והיא מביטה בק. עם הנקודה שאני מראה לה ומרימה אלי מבט שלא החליט אם להשאר או להתרחק.

היא יודעת שהיא עדיין קטנה מדי. רחוקה מדי.

ובכל זאת, משיכה ורתיעה,

חוסר רלוונטיות ממשי במקרה שלה מול תחושה שהסוד הזה כנראה מתקרב…

גם אם לא מרגישים את צעדיו.

והיא מחליטה על מדיניות חוסר הרלוונטיות לחייה. התעלמות.

והיא מזנקת בדקיקותה הילדותית, הגופיה הלבנה והקעקוע של סנופי שעשינו באילת

לתוך הספה ומושיטה יד להארי פוטר 5 –

את יכולה בבקשה בבקשה בבקשה, את האמא הכי מותק, להביא לי ארטיק,

ונעלמת למעמקי הקסמים, התככים והאימה המתוקה של הרמיוני וחבריה.

אני האמא הכי הכי מותק?

בטח שאני אביא לה ארטיק מקולף מאריזתו לספה :)

ארטיק. חיוך.

ואני חוזרת אל המקום והזמן שבו אנחנו נמצאות.

על נקודת הזמן הזו. החד פעמית. בקצוות. אנחנו בקצוות הבת שלי ואני.

הקצוות של היכולת הראשונית, הטבעית שלנו כנשים.

הקצוות של ההורמונים.

עוד לא. עוד מעט.

שתינו עוד מעט.

סוף והתחלה. התחלה וסוף.

מי שחושב שהטכסט הזה מנותק מענייני היום, טועה. שייך גם שייך.

עוד רגע היא אשה. עוד רגע היא שם בחוץ, מול דעות קדומות, גברים

כוחניים ומערכת ערכים קלוקלת. אין זמן. השעון הביולוגי מתקתק,

והפעם לכיוון ההפוך….

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On 7 ביולי 2007 at 11:04

    שאת האמא שלה. יש לה לא רק ילדות מאושרת אלא גם חינוך שיהפוך את החיים שלה כמתבגרת ובוגרת למתוקים וטובים. תבורכי.

  • א.  On 7 ביולי 2007 at 11:07

    מקסים!
    איזה כיף להיות ראשונה.

  • א.  On 7 ביולי 2007 at 11:07

    נו טוב…שנייה

  • לייה  On 7 ביולי 2007 at 11:22

    ההקבלה הזאת מעניינת. לא חשבתי על זה.
    מעניין ומוזר.
    ובאמת כיף לה!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 ביולי 2007 at 11:38

    נשמע מתנשא גם אם כתוב לכאורה בגובה העיניים
    והגיל לא אומר נכון: על פי כל המחקרים
    גברים שעוברים את גיל 40 כבר לא פוריים יותר
    בדיוק כמו נשים.

  • מוֹמוׁ  On 7 ביולי 2007 at 11:43

    מניסיון… :)

    קחי כבר אויר ונשימה ארוכה ועמוקה.
    תזדקקי להרבה סבלנות וסובלנות

  • אדון שוקו  On 7 ביולי 2007 at 11:43

    מעניין לבחון לא רק את הגיל שבו הוסת מסתיימת, אלא גם את הגיל שבו היא מתחילה. איזה קשר יש בכלל בין גיל הבגרות המינית לבין קצב ההתפתחות הרגשית שלנו? האם נער ונערה בני 13, שמבחינה ביולוגית יכולים לעבר זה את זו, מסוגלים בכלל להתמודד עם משמעות ההורות?
    אולי זה עוד שריד אבולציוני לתקופה קדמונית שבה תוחלת החיים היתה כל כך נמוכה, עד שהיה הכרח להעמיד דור המשך כבר בגיל ה-עשרה.

  • אריאלה  On 7 ביולי 2007 at 11:54

    אוי, איך מקסים הרבה.
    תאוריית הסבתא היא אחד הדברים הכי מרתקים באבולוציה, נכון? הכמיהה של אמא שלי לנכדה הזאת הרבה יותר חזקה מהכמיהה שהייתה לה לילדים שלה (נראה לי). אולי כי הידיים שלה מתגעגעות להחזיק תינוק, ושלי עוד לא מכירות את ההרגשה.

  • שלומית  On 7 ביולי 2007 at 11:57

    מקסים. פשוט מקסים

  • A  On 7 ביולי 2007 at 12:34

    בכוכב על הלוח שנה במטבח, אחותי הייתה מסמנת בסמיילי :)

    וגם הבנות שלי לפני…

  • יעל ישראל  On 7 ביולי 2007 at 16:11

    דבר טריוואלי שכזה, אבל כה משמעותי. פעם סימנתי ב-S כשהכוונה היתה ל-START, זה היה בנעוריי, ואז עברתי סתם לסמן בעיגול על התאריך. נראה לי נורא משמעותי מה כותבת כל אישה ביומנה, איך היא מסמנת את היום.

  • גיל  On 7 ביולי 2007 at 19:24

    קודם כל, תודה לחלי על ההפנייה למאמר.

    גיל התחלת הווסת אכן ירד בצורה משמעותית מה שמוביל ליותר מחזורים בעולם המערבי. בעקיפין, זה "תורם" לכל מיני מחלות.

    כתבתי לאחרונה כמה פוסטים שמביעים דיעות מנוגדות על כל הנושא של התבגרות בני נוער. דיעה אחת אומרת שיש יותר מדי הגבלות על בני נוער בימינו ואנחנו מאריכים את תקופת הילדות שלהם ללא צורך:

    http://www.notes.co.il/greengross/31994.asp

    בחברות של ציידים לקטים אכן מולידים ילדים בגיל צעיר יותר. הפוסטים האחרונים שלי עוסקים בכל הנושא מהזווית ההפוכה של למה ילדות ונעורים דווקא הכרחיים.

    לאריאלה, יש הרבה מחקרים על היחסים בין סבים וסבתות לנכדים. היחסים הללו כמעט תמיד מלווים בהרבה פחות קונפליקטים מאשר בין הורים לילדים. הסב או הסבתא לא אמונים על החינוך הישיר של הילדים ושני הצדדים יכולים להינות אחד מהשני בלי החיכוכים שקיימים כשהורים וילדים נמצאים ביחד תחת אותה קורת גג.

  • מתבוננת  On 7 ביולי 2007 at 21:37

    לגבי הפוריות של הגבר אתה טועה ומטעה בענק
    כל המחקרים היום מלמדים שלא רק נשים לא פוריות אחרי גיל 40, אלא גם הגברים באותה מידה בדיוק!

  • גיל  On 7 ביולי 2007 at 23:30

    אין ספק שהפוריות של הגברים יורדת עם הגיל, אבל בגיל 50, 60 ו70 גברים עדיין פוריים דיים להביא ילדים לעולם בצורה טבעית ונשים לא.

  • אנכי  On 7 ביולי 2007 at 23:48

    Slipping through my fingers
    של אבבא

    מעורר מחשבה

  • נולי  On 8 ביולי 2007 at 01:12

    בגלל הפשטות, החום, האמת, והקשר של שתיכן, והספה,והארטיק, והק' ( שלפעמים היא טעונה) והנשיות. כמה יפה את מקבלת את הנשיות- בגלל כל אלה אהבתי נורא את הפוסט ( הקלידה ואחזה בבטנה הדואבת מכאהי מחזור).

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 ביולי 2007 at 10:21

    כגבר התרגשתי. גם לי יש טכסי חניכה קטנים עם הבנים שלי. וזה תמיד ממלא את הלב תחושת צמיחה ופרידה גם יחד. דייקת.

  • דבורית  On 24 ביולי 2007 at 17:15

    !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: