שמונה וחצי דקות

 

 

אליעזר יערי, איש הקשור לעברי יקר הזכרונות כותב כאן בלוג מרתק

לפני שבועיים כתב את פרק ארבעים וארבע במסעותיו –

ומתוכו:

השבוע, בעיצומו של הקרב על הנשיאותהתפרסם באינטרנט
סרט שצולם בעשרים למאי השנה ליד הכפר אירטאס. 
בערוצים הראשיים חגגו על בונקרים מבוצרים/ ומרגמות מאה עשרים,
וזה כשבשטח נמשך הקרב בין מנופי פלדמן והחקלאים של אירטאס.
דקה לפני שחוק טרטמן יחול גם עלי ועל יוצרי הסרט,
ולהפגין אי אפשר יהיה, 
אני ממליץ בלב שבור שתצפו בסרט. 

    

היום ראיתי את הסרט שוב.

אני מנסה לראות אותו כל יום, כדי לא לשכוח.

שמונה וחצי דקות אורכו.

שמונה וחצי דקות של כיבוש.

אין בו אלימות מהסוג שאנחנו רגילים למחות נגדה –

אין בו צעקות, חיילים מכים, פלסטינאים מקללים. אין בו ילדים מיידים אבנים,

השפלות של מחסומים, נשים כורעות ללדת על הקרקע וילדים שתומי עין.

אין את כל אלה. יש בו מעט משתתפים והרבה שקט.

הרבה מדי שקט –

ואנשי כפר פלסטינאי בפאתי בית לחם, כמה חיילים, צינור ביוב עתידי ודחפור.

הלב נקרע מהבושה וכאב הלב.

אפשר למות מחוסר הכעס והיאוש השקט שמתחילים להשתלט עלי, עלינו –

שלא נדבר עליהם.

ואסור שזה מה שנרגיש. אסור שזה יקרה.

 

הנה, שמונה וחצי דקות של כיבוש.

ככה זה נראה.

אני מפצירה בכם. אל תדלגו כמו שמדלגים לעתים על קישורים בתוך פוסטים.

אל תוותרו לעצמכם על הסרט הזה.

זה באמת חשוב, כי ככה זה נראה באמת. בחיים האמיתיים.

תארו לעצמכם איך זה מרגיש.

http://corky.net/~eran/yossi/Ertas%20200507%20Forweb.WMV

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 25 ביוני 2007 at 08:58

    ועוד הרבה מילים שמתרוקנות מתוכן אחרי שרואים 8 וחצי דקות של אטימות.

    איזה פרצוף יש לנו.

    אהבתי

  • מוזי  On 25 ביוני 2007 at 09:54

    ארורה המדינה שבשמה נעשית דברים כאלה. מקולל הצבא שנותן חסות למעשים כאלה. רקובה החברה שבתוכה נעשים פשעים כאלה.
    אתמול היה אצלנו ויכוח עם חבר שהשיג דרכון אירופאי אופנתי בנוגע לעתיד המקום. טיעוני נשמעים לי קלושים ביותר עכשיו.
    אין מילים. דמעות.

    אהבתי

  • לייה  On 25 ביוני 2007 at 11:13

    אין לי מילים.

    אהבתי

  • נורית  On 25 ביוני 2007 at 12:03

    בלי קשר לכיבוש עצוב לראות עצי פרי נעקרים ממקומם בקלות בלתי נסבלת כזאת. ועם קשר לכיבוש עצוב לראות אטימות כזאת שאי אפשר להבין אותה בשכל הישר

    אהבתי

  • נילי  On 25 ביוני 2007 at 12:53

    חלי,
    רוגשתי וכאבתי כמוך… השאלה מה אנחנו עושות עם זה???

    אהבתי

  • בועז כהן  On 25 ביוני 2007 at 13:10

    ישראל הפכה להיות מקום מפלצתי לגור בו. קשה להאמין שהגעתי לזה, אבל אני מתבייש להגיד "אני ישראלי".

    אהבתי

  • נועה  On 25 ביוני 2007 at 13:13

    יש מקום אחר שאפשר לראות בו את הסרטון?

    אהבתי

  • מיכל  On 25 ביוני 2007 at 16:53

    הצופה יודע כבר את סצינת הסיום הבלתי נתפסת הזו:
    הדחפור שעובר עץ עץ עץ עץ עץ עץ

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 ביוני 2007 at 17:00

    האנשים קרעו לי את הלב. העינים שלהם, הבכי השקט, ההבנה שאין להם יכולת לעשות כלום, ממש כלום מול כוחות הרשע. מול צינור הביוב הזה
    שחייב, אלוהים מבין למה, חייב לעבור בדיוק בתוך המטע המשפחתי הישן והיחיד להם.

    לאלוהים לצבא או לממשלה פתרונות או תשובות

    אהבתי

  • אלון פרג  On 25 ביוני 2007 at 18:09

    משום מה, לא מצליח לי לראות, אבל בטח תיכף אתגבר על המכשולים.
    אני מניח שהסרט יכאב לי, מאוד. גם אני מרגיש שהכיבוש רע.
    אבל דווקא לפני שאני רואה, ורק אחרי שקראתי את התגובות ("ארורה המדינה… "מקולל הצבא", "כוחות הרשע" ולמרות שהכיבוש אכן רע, רע מאוד – הוא פוגע בחפים מפשע, בטובים, גם בנו. הכיבוש הופך את חלקנו לאטומים, אפילו מוציא מחלקנו את הרע.

    מכאן ועד הביטויים שלמעלה, יש לדעתי דרך רבה.

    התבלבלתם!!! מי שמקלל את המדינה שלי, את הצבא שלי (שבדרך כלל דווקא מגן עלי) – לא מבין היכן הוא חי.
    עכשיו אני מתפנה להילחם בטכנולוגיה ולנסות לראות את הסרט.

    אם ארגיש לאחר הצפייה שגם אני חייב להצטרף למקהלת השיטנה, הגידופים והקללות נגד המדינה שלי – אתנצל כאן בפומבי.
    עד אז אני גאה להגיד "אני ישראלי" וגאה להגיד שאעשה כמיטב יכולתי לעשות את המדינה הזו טובה יותר.

    אהבתי

  • יונתן  On 25 ביוני 2007 at 20:23

    תקראו את התגובות בפוסט הזה – שנגע באותו הנושא
    http://www.notes.co.il/carmel/33105.asp

    תנסו גם לא לחשוב רק בזוית של כמה אנחנו דופקים אותם, אלא בזוית של חרה מודרנית עם צרכי תשתית שמה לעשות- עוברים דרך אדמות

    גם יהודיות וגם ערביות

    אבל ערביות זה מצטלם טוב וגם הדענים בסרט יודעים את זה ומשתמשים בכם

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 ביוני 2007 at 20:55

    הצער על עקירת העצים וצער האנשים שנטלו מהם את פרנסתם ,זה דבר קשה וקורע באמת .
    אני רק מבקשת לשאול איפה !!!איפה הייתם שעקרו מבנים,חממות,עצים ואנשים מבתיהם ,ממקום בו נטעו חלומות (באישור הממשלות )והגשימו אותם בשמחת החיים של אנשים מאמינים .איפה הייתם שגררו אנשים בכל הגיליים נגד רצונם נגד השקפתם ,לקחו מהם את נחלתם ,איפה איפה הייתם אנשים יפים איפה ???זה קרה לפני שנתיים בגוש קטיף .וללבכם הקרוע ,אני מבקשת לספר ,שעדיין הם גרים בארעיות-בקרונים מקרטון ובלי פיצוי הולם .האנשים האלה לא מצליחים להשתקם ,איפה,איפה אתם ???!!!אנשים יפים .

    אהבתי

  • ברוך  On 26 ביוני 2007 at 00:43

    אז איילת התרגזה
    למוזי ולייה נקרע הלב
    לנורית עצוב ונילי לא יכולה לעצור את דמעותיה

    מיכל מנתחת את הסרט כאילו היתה גידי אורשר ממש

    כל הכבוד לבמאי- הוא הוציא בדיוק מה שהוא רצה, המניפולציה של עצים (שפה המקום להגיד שהם לא נראים עצים של עשרות שנים) בשילוב השיר המרגש אנא בכוח וככה מבט על העיניים ה"עצובות" עושה את שלו

    פעם הבאה אני הולך לסלילה של כביש 6, מצלם את האנשים שהאדמה שלהם נלקחה לטובת כביש, אצלם גם אותם, אוסיף שיר

    אבל לא נראה לי שזה יביא את אותן התגובות- כל אותם אנשים שהזילו פה את דמעותיהם הזילו אותם כי ככה הם חושבים שצריך להתנהג- זה מוסרי להזדהות עם הצד החלש וכו' אבל שוכחים שיש מקום גם לתשתיות, גם לצינור ביוב וגם לכבישים וגם וגם ואין לזה קשר לכיבוש או ליהודים ערבים

    אהבתי

  • נורית  On 26 ביוני 2007 at 07:16

    עוולה בכל מקום מקוממת, וחוסר צדק במקום אחד לא מורידה מחוסר הצדק במקום אחר. או במילים אחרות זה שכולם עושים את זה לא אומר שזה בסדר….

    אהבתי

  • מוזי  On 26 ביוני 2007 at 11:02

    אלון פרג וברוך, אני לא חושב שהבנתם. אכן, ארור הצבר ומקוללת המדינה שכך מתנהגים לבני אדם. זו אינה (רק) קללה לשחרר עצבים, אלא טענה: מדינה שכל כך אטומה ואכזרית לא תחזיק מעמד לאורך זמן; צבא שנותן חסות למעשים כאלה ו"רק ממלא פקודות", סופו להפוך מצבע-עם צודק ומגן לצבא כיבוש מדכא, אכזרי וללא תמיכה ציבורית.

    ברוך,
    אל תחפש רק תמונות דומות מסלילת כביש 6 ומהפקעות נוספות, נראה אותך מוצא סיפור דומה של אטימות, רוע-לב ואכזריות כשזה נוגע ליהודים.
    ההשוואה להינתקות אינה במקומה. למרות שגם היא דוגמה לממשלה אטומה, צבא של רובוטים-ממלאי-פקודות וחוסר יחס לאנשים כבני-אדם, הפער בין שני המקרים עצום.

    כואב הלב למה אנחנו הופכים להיות, לאיזו חברה אכזרית וחסרת רגישות.

    אהבתי

  • רוני  On 26 ביוני 2007 at 11:30

    את האקס שלך במילה האחרונה מספר על "סרט שהוא ראה באינטרנט" על אנשי בכפר הזה. הוא השתמש במילותיך הכמעט מדויקות מהפוסט הזה. מה עם קרדיט?
    סתם. הסרט באמת מחמיץ לב באטימות הלב שלנו ובצער הכנוע של האנשים האלה שנראים כאילו כבר ויתרו על כל סוג של מאבק. עצוב.

    אהבתי

  • מיכל  On 26 ביוני 2007 at 13:48

    זה לא שכביש שווה יותר, ממש לא, בעיקר לא ההוא שממוספר בשש.

    אלא שאת צינור הביוב הזה, לפחות ממה שעלה בסרט, אפשר באמת היה להעביר כמה מטרים הצידה. כולה צינור ביוב של ישוב. לא כביש, שלגביו יש שיקולים של ראות לקויה, רדיוסים של סיבוב וכו'.
    צינור ביוב. של ישוב בודד.

    אהבתי

  • ברוך  On 26 ביוני 2007 at 20:22

    שכולם נהיו פתאום מהנדסי תשתית

    כמה מטרים הצידה, לא במטעים של זה אלא במטעים של ההוא, כל אחד יכול לראות ועוד כל מיני מינפולציות זולות

    במקום שתחשבו שאולי כן הגזמתם בתגובותיכם ואולי כן יש מקום לחשוב קצת מעבר לערבים יהודים אתם מקובעים בעמדה שלכם שדברים פה נעשים מרוע במקרה הרע ומחוסר מודעות במקרה הטוב

    ואני טוען שלא כך הדבר

    והאמת נמצאת בטח באמצע, אבל אל תהיו קיצוניים אנשים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: