.
.
החלונות כבר פתוחים גם בערב. צונן, אבל ממש במידה.
בחלונות עץ המנגו הגדול במיוחד של השכנים והגפן השופעת שלי.
בYes יש מוסיקת ג'אז מצויינת למי שאין כח לבחור ולהחליף מוסיקה.
הסלון הכמעט ריק שלי – זרקתי, העברתי, נראה כמה זמן אני אצליח לא לעשות עם זה כלום,
למרות שצריך, מנוקד בשאריות אחר צהרים של ארבע טרום נערות בנות 11 שהתחפשו לאנשים
מתקופת שמואל. א' או ב' – מי יודע.
נחשו מי תהיה שמואל.
אני רוחצת כלים. לפעמים זה מרגיש פשוט יותר מלהעביר הכל למדיח וגם ירוק יותר.
כפפות גומי צהובות על הידיים. חושבת מה אני יכולה להכין לה לצהרים לבית הספר מחר.
אמא שלי מצלצלת לשאול משהו, אני נזכרת שלגיס שלי יש היום יומולדת ותכננתי ושכחתי
לצלצל, אני מחפשת שורה שברחה לי, הדס מצלצלת להזכיר שאולי נצא מוקדם להליכה בים,
מישהו שולח לי אסאםאס במקום לצלצל, אבל זה עדיין מתוק מצידו והכלים מסתבנים.
הילדה שלי קוראת בקול רם את שתי המילים הקבועות שמצהירות על סגירת הספר ורצון לחושך.
מסויים. חושך מסויים. אני עונה את הקבועות שלי, מסירה את הכפפות בתנועה שמדגימה,
כך אני מרגישה, גנטיקה ותנועות נשיות שנראות שעתוק אמיתי. ניכנסת לחדר,
מנורת הקריאה מאירה את מערכת התופים שלה, את החלק העליון של המיטה ואת הילדה הזאת,
שלוגמת לגימת סוף יום מכוס המים הטריים, בטח טריים – כן אאובל'ה, החלפתי לך מים.
היא מסדרת דבר או שניים שחייבים סידור לפני המוכנות שלה לשינה, מניחה את ראשה ומביטה
בי במבט שמזכיר את גילה האמיתי. יש שעות שאחת עשרה מרגיש ומזכיר, ובצדק, שהם, שהיא,
עדיין ילדה קטנה. או לפחות לא מאד גדולה.
אני – לפעמים זה מרגיש כמו תנועות מבויימות, כמו משהו שראית באין סוף צילומים, סצנות –
אני מתיישבת על המיטה, לידה, לוחשת לה מעט מילים, כי את רובן כבר אמרנו במשך היום,
וכי אני זוכרת שמילים מלבבות ומפנקות מרגישות לה תינוקיות בימים האלה.
אז אני אומרת אותן בלב ומתאפקת. ברב הפעמים.
מכבה את מנורת הקריאה, נוגעת, מנשקת ויוצאת מהחדר.
מנורת לילה מבעבעת צובעת באדום לוהט את חדר ילדותה. אני הולכת בצעדים של בית, פשוטים,
לא מודעים לעצמם את אורך הפרוזדור, מושיטה יד לאוזו שחיכה לי על הדלפק.
הקרח כבר נמס מעט.
אני מביטה על קירהצילומים הגדול שלי, מחייכת לצילום מפעם, החתולה הבלונדינית שלי מייללת
למשהו והכלבה הרעשנית שלי נובחת כמו מטורפת על השביל, יכול להיות שהיא שוב נתקלה
באילנית שקופצת שם לפעמים. אני יוצאת לחצר וגוערת בה ששקט כבר.
כמעט עשר בלילה. השכונה שקטה באמת. האור מהמטבח נוגע בשביל, המוסיקה מגיעה אלי.
אם אני אתאמץ, אני אצליח לשמוע את הנשימות של הילדה שלי.
יש הרבה דברים שצריך, שחייבים, שחסרים באמת. שכבר אי אפשר בלי,
שאני חייבת להתחיל לעשות, שאני רוצה.
יש כל כך הרבה דברים שפשוט חייבים להשתנות ולזוז קדימה, זה נכון,
אבל אתמול, לרגע, בעשר בלילה, החיים שלי היו שלמים.
.
.
תקריב 
תגובות
לילה טוב רחלי.
נשיקות.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת למה, תמיד קשה לי להאמין לך
אהבתיאהבתי
בהחלט שלמים.
אומרים שכל השאר שטויות. לרגע.
לרגעים הקדושים האלו.
אהבתיאהבתי
אני נזכרתי בשיר של שם טוב לוי, למרות ששם זו התעוררות משינה, שיר בוקר, ופה זה פוסט בן ערביים אבל המילים האלה מתנגנות לי
"יש ימים בהם האושר מפעם
מפעם בלב פתאום
יש ימים בהם האושר מפעם פתאום
כן, בא לי לחלום
עוד ועוד…"
מכירה את הרגעים האלה, נעים נעים.
אהבתיאהבתי
עושים את כל השאר נסבל
אהבתיאהבתי
גרמת לי להרגיש כאילו אני שם, במסדרון, צופה בך.
בניגוד למגיבה מלמעלה, לי לא קשה להאמין לך. אולי קשה להאמין בקיום של מישהי כמוך, מישהי שהיא הכל: יפה, מוכשרת, עם הרגלים על הקרקע, אמיתית וחכמה במובן wise. מישהי שלמרות שהיא מפורסמת לא עושה מזה ומעצמה עניין גדול וכותבת בגובה העיניים במקום להתעטף בגלימת בסלבריטאות על כן גבוה ומרוחק.
כל הכבוד לך חלי. על מה שאת ומי שאת ועל הבלוג הזה בכלל והפוסט הזה בפרט.
אהבתיאהבתי
הפוסטים שלך פשוט מרגשים אותי
אהבתיאהבתי
תענוג
אהבתיאהבתי
את מקסימה.
הרגעים הקטנים האלה הם באמת מופלאים ומצליחים להכניס את הכל איכשהו לבועת פרופורציות ורודה ונהדרת. זה שווה הכל.
ואת בטח תצחקי עלי ממש, אבל אני לוקחת את הסיכון P:- פתאום חשבתי כמה שאת ואיה עושות לי חשק לילדים משל עצמי. :))
אהבתיאהבתי
נועה ירון, אמנם חוזרת בתשובה, אמרה באחד הראיונות בסופ"ש: "אני לא מחפשת את האושר. הוא בא על הדרך כשאני בתפקידי"
וזה מהדהד לי כעת.
נכון, יש הרבה שעוד צריך לעשות, אבל כשאת מונחת במקומך,ממלאת את תפקידך, האושר פשוט בא על הדרך.
הוא לא מטרה, אלא תוצאה.
הרבה רגשות חמים את מעוררת, חלי
אהבתיאהבתי
מקסים וכל כך נכון. אני חושבת שאנחנו חיים בשביל הרגעים הללו.
היה לי אחד כזה לפני כמה ימים. ישבתי על סדין בחוף, בריזה נהדרת, כמעט שקיעה, שקט מסביב מלבד רחש הגלים שמגיעים לחוף. ממולי במים שלושת ילדיי הגדולים אוחזים זה בידו של זה , צוחקים, מאושרים.
אהבתיאהבתי
שלמים, ונעימים ובטוחים ויפים.
אהבתיאהבתי
ומתרגש מזה שלך.
אהבתיאהבתי
אני אוהבת לקרוא אותך.
המתיקות האמיתית הזו מזכירה לי את מי שהייתי לפני 6 שנים בסך הכל, בטרם פגשתי את חבריי הנוכחיים, בטרם התבגרתי את מעט הצעדים הענקיים שמגשרים בין גיל 15 וגיל 21.
פעם לא הייתי צינית.
רק לאחרונה אני מצליחה להזכיר לעצמי שמותר –
"ומותר, ומותר לאהוב".
את רגעי היומיום שלי אני אוהבת אהובים, גם כשאני מחפשת עניינים שיפרו את שלוותי. הנטייה הטבעית היא לסגור דיסוננסים. הכל פשוט ואהוב.
האושר מוזר ומובן כל כך, לפעמים.
אהבתיאהבתי
יפה, מוכר כל כך וכן, גם מרגש
תודה!
אהבתיאהבתי
את כותבת נפלא ביותר.
מרגש מאוד.
יום נעים:)
** יש דרך ליצור איתך קשר דרך האימייל? אשמח מאוד לאפשרות זו. תודה רבה.
אהבתיאהבתי
כל כך מוכר כל כך מנוסח ומדויק. . רגעים יקרים מפז.
אהבתיאהבתי
לבודד רגע יחיד ולהגדיל אותו בזכוכית מגדלת , מגיע לך חיבוק
אהבתיאהבתי