חמלה? יושרה ? מצפון? סתם אנושיות? – הצחקתם אותי

 

מוחמד מנצור גסס בעזה 6 ימים בהמתנה לאישור כניסה

לישראל לקבלת טיפול. כשגם האמבולנס שכבר קבל אישור כניסה עוכב במחסום – הוא מת

 

 

 

הכתבה מצורפת, אבל אני אתן לכם תקציר טוב?

 

לפני כשבועיים, ב15 למאי בקרבות בין החמאס לפתח.

מנצור מוחמד הותקף על ידי שישה רעולי פנים.

הם ירו ברגליו והיכו אותו מכות רצח.

בדו'ח הרפואי נכתב: כלי הדם הראשיים בשתי רגליו נקרעו.

הוא איבד דם רב. ריאתו הימנית נפגעה והוא סבל ממצוקה

נשימתית. פרופ' ולדן, סגן מנהל בית החולים שיבא

ה ב ה י ר בחוות הדעת הרפואית שחייבים להעביר את מנצור

באופן ד ח ו ף לבית חולים ישראלי. הטיפול שהוא זקוק לו

לא קיים ברצועה וקיימת סכנה לחייו.

הרשות הפלסטינית התחייבה לכסות את עלויות הטיפול

ב'איכילוב' –

ב 17 למאי סרב מת"ק – מרכז התיאום והקישור הצהלי בעזה

ודחה את הבקשה לאפשר לו לקבל טיפול בישראל.

גם ב21 למאי נדחתה בקשתו.

איפה אנחנו עכשיו?

ששה ימים אחרי פציעתו.

כלי הדם בשתי רגליו קרועים. ריאה פגועה. מצוקה נשימתית.

עמותת הרופאים לזכויות אדם פונה לבג"ץ בתואנה

שסירובה של ישראל לאשר את כניסתו לקבלת טיפול

תביא למותו הודאי.

מת"ק מאשרים את הבקשה.

יופי.

סוף טוב?

חכו בסבלנות.

מצבו הידרדר ורופאיו האמינו שנסיעה ארוכה באמבולנס

תסכן את חייו. הם החליטו להמתין יממה, לייצב אותו.

למחרת התייצב מצבו.

כלי דם קרועים בשתי רגליים. מצוקה נשימתית.

יופי.

סוף טוב?

חכו בסבלנות.

מת"ק מודיעים שצריך להתחיל את תהליך הגשת הבקשה

מחדש, מ ה ת ח ל ה.

לאחר עיקובים הגיע מנצור מוחמד למחסום באמבולנס

פלסטיני ב23 מאי, חמש אחר הצהרים.

עברו שמונה ימים מאש שנפצע.

הגיעו למחסום.

יופי. סוף סוף.

סוף טוב?

…….

המחסום קבל הודעה מ ר א ש על הגעת האמבולנס.

מצבו מדרדר בזמן שהם מחכים. רופאיו מחליטים

להחזיר אותו לבית החולים בעזה.

בשמונה בערב הם מוזעקים למחסום.

למרות התיאום מראש, למרות שהיה במחסום כמה שעות

מוקדם יותר, האמבולנס מעוכב במחסום ל3 שעות נוספות.

למה?

בידוק בטחוני נוסף מסביר משרד הבטחון.

23 מאי – אחת עשרה בלילה –

האישור הגיע.

מוחמד מנצור מועבר לאמבולנס ישראלי ומשם אמור

להמשיך ל"איכילוב" –

עברו עשרה ימים מאז שנורה והותקף.

יופי.

סוף טוב?

 

למה שיהיה סוף טוב?

מה קרה? שכחנו מי אנחנו?

מה פתאום שיהיה סוף טוב תגידו.

 

מוחמד מנצור מת דקות אחדות אחרי שהועבר לאמבולנס

הישראלי. הוא מת עשרה ימים לאחר שנפצע אנושות  –

לא, לא על ידי חיילים ישראלים, ועשרה ימים מאז

שביקש וחיכה לאישור כניסה למדינת ישראל כדי לקבל

טיפול רפואי מציל חיים. הוא מת ואני מתביישת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אם  On 29 במאי 2007 at 21:57

    מה היה קורה אילו הלך מישהו מאיתנו להתאשפז בבית חולים עזתי? איך היו מתייחסים אליו? הוא בכלל היה מגיע לבית החולים?
    ומדוע הם מגיעים אלינו ולא בונים לעצמם בתי חולים?
    למשל, באותו התקציב שהם מוציאים על קסאמים?
    כסיפור פרטי זהו סיפור קורע לב.
    אבל ברמה גלובלית יותר יש לתת את הדעת גם על השאלות הללו.
    לנו – פחד אלוהים אם ניכנס לרחוב עזתי. עזבי, לרחוב במזרח ירושלים. אבל אם חלילה המחסום מעכב מישהו מהם – אנחנו אוכלים את עצמנו על כך עד בל די.

    אהבתי

  • למגיב שמעליי  On 29 במאי 2007 at 23:41

    למה לדעתך הכבוש צריך להיות אחראי לבריאותו ושלומו של הכובש. לא נראה לך הגיוני שזה צריך להיות הפוך? אם אתה מחזיק בשטח מסוים בכוח צבאי, ולא משנה כרגע מהן הסיבות, יש לך אחריות מסוימת כלפי רווחתם המינימלית של תושביו, האזרחים (במובן של civilians)? אחרת מדובר פשוט באקט של ענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיה אזרחית.

    הדרישה ל"הדדיות" שמצלצלת טוב כל כך בשמיעה ראשונה היא סוג של היתממות, או לכל הפחות בעיית הבנה קשה.

    ועוד דבר: שים לב שמדינת ישראל אינה מביאה טיעונים מהסוג שציינת, שיש בהם לכל הפחות מידה של יושר וגילוי-לב, ובוחרת בדרך הבזויה של מלחמת התשה בירוקרטית שאין לה סוף, שהפרטים הבודדים לחלוטין חסרי אונים מול כוחה השרירותי, ואין להם כל דרך לערער על החלטותיה.

    אהבתי

  • תא  On 30 במאי 2007 at 00:37

    ואכן אין כאן אפשרות לתבוע הדדיות.

    אבל המגיב שלמעלה כן צודק בדבר אחד: עם כבוש שיש לו יומרות להשתחרר מהכיבוש ולהגיע לעצמאות, רצוי מאוד שיתנהג פחות כקורבן ויילחם על עצמאותו, לא רק במובן של הבטחת טריטוריה סבירה לעצמו (כלומר, עצמאות לאומית) אלא – דווקא ובמיוחד – במובן היומיומי של המילה: לדאוג לעצמו, לדאוג לרווחתו ולחיי היומיום של אנשיו. וחלק מזה הוא באמת מאבק להקמת בתי חולים, ורצוי כאלה על רמה ככל האפשר, שבזכותם יזדקק פחות ופחות לחסדיו של הכובש.

    הציונות ידעה לחתור לכך בזמנו, כשהבליטה לדוגמא את הערך של "כחול-לבן", תוצרת הארץ, את פיתוח התשתיות, סלילת כבישים וכן הלאה. אני בהחלט הייתי מייעצת לפלסטינים ללמוד מהציונות בעניין הזה.

    וכל מה שכתבתי עכשיו אינו אומר שאני מצדיקה את האטימות שבמקרה המתואר בפוסט. זה שלנכבש יש מנטליות של קורבן לא אומר שלכובש יש זכות לנצל את זה ולהתעלל בו חופשי.

    אהבתי

  • מיכאל  On 30 במאי 2007 at 07:27

    האיש נפצע במלחמות הפנימיות בין מחבלי הפתח למחבלי החמאס. הוא הותקף ע"י רעולי פנים משורות הפתח על רקע השתייכותו לחמאס.
    לא מכיר אותו ואת פועלו, אבל מן הסתם הוא לא היה שייך לאוהבי ישראל המובהקים, בלשון המעטה.
    האם עלינו לטפל במחבלים?
    אנושיות זה יפה וזה גם מצלצל תמיד טוב, אבל שמירה עצמית יותר חשובה.
    לו הייתי לוקחים על עצמנו את הטיפול במחבלי חמאס בשם האנושיות, האם באמת היית שמחה לדעת שאנחנו מטפלים בהם ומכשירים אותם לסיבוב המאבק הבא בישראל?

    אהבתי

  • ח ל י  On 30 במאי 2007 at 07:46

    אם הייתי שמחה להציל חיי מחבל?
    שמחה זו מילה מוגזמת שמעידה על רצון יתר נראה לי :)
    הייתי שמחה אם היינו מטפלים בפצוע אנוש כפי שמתבקש באופן הכי ראשוני ובסיסי, פשוט להציל חיים, ואז, אם ביצע עברות ופשעים, מעמידים אותו לדין. אם יצא אשם, שיגמור את חייו המבזים בכלא.

    אין בי שום אמפטיה מיוחדת לפלשתינאים – חוץ מההבנה השמאלנית/הומנית הבסיסית שלי לכל מי שכבוש ומדוכא ורגשי אשם גדולים בקשר למי אחראי למצבם וכמה מצבם באמת מזעזע וכמה אנחנו, לדעתי כובש אכזר וערל לב. יש בי הרבה הזדהות ורצון לעזור- תמיד לחלש ולחסר אונים. ועוד יותר הרבה כעס וחוסר אונים מול מה שלדעתי וטעמי איבדנו, אם אפשר לחטוא ולהכליל בצורה כל כך גסה, כיהודים וישראלים.

    וכמה מהחוזק הזה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו להשאר אנושיים, לראות את ה"אחד" בתוך ההמון, גם אם הוא עויין ומסוכן ובוחרים שלא.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 במאי 2007 at 22:12

    קודם כל- יש לנו אחריות אנושית בסיסית בתור בני אדם- נקודה.

    שנית- יש לנו אחריות בתור מי שכובשים את העם הפלסטיני כבר ארבעים (!) שנה, בתור מי ששולטים בכל תנועה, מעשה או פעולה של אזרחים.
    אין בי שום סימפטיה או אמפטיה לאיש חמאס (אגב, אין לי מושג מי הוא ומה הוא- אולי הוא אישית היה מחבל מסוכן, אולי הוא לא עסק בפעולה אלימה מימיו), אבל לפני שהוא "איש חמאס" הוא איש, אדם. כמוני. כמוכם.עם רגליים מדממות ומצוקה נשימתית והמצב שחלי תיארה כאן הוא לא יכול לפגוע באף אחד.יש אפילו סיכוי כלשהו שהוא "יחזור בתשובה" אם ישראלים יטפלו בו כמו בני אדם ויצילו את חייו.
    ויכול להיות שלא- זאת אפשרות, זאת לא המטרה.
    המטרה היא להיות בני אדם ולהיות אחראים.
    וכמו שכתבה חלי- בהחלט אפשר אח"כ לשפוט אותו או להעניש אותו או מה שלא יהיה- לא במשפט שדה של חייל פשוט במחסום כשהוא מדמם למוות, לא באמצעות בירוקרטיה.

    הקסאמים הם לא חלק מ"תקציב הבטחון" של הרשות הפלסטינית, הם נשק פיראטי שמכינים בבית בעלות מינימאלית- לא בעלות של בניית בי"ח מתוחזק ומתפקד היטב.
    לא שאני מצדיקה את השימוש בקסאמים, חלילה, ואני מסכימה שהפלסטינים מקבלים החלטות מטומטמות להפליא- כמו המשך האלימות, וכמו התנהגות "קורבנית" במקום לקחת את עצמם בידיים ולבנות את החברה שלהם במידה המקסימלית האפשרית, בתוך הבלגאן ובתוך המגבלות שאנחנו מטילים עליהם.

    אבל זה לא משנה את זה שאנחנו , בשם המוסר שלנו והערכים הישראלים והיהודים והאנושיים שלנו צריכים להתנהג כמו בני אדם.

    אהבתי

  • מירי  On 31 במאי 2007 at 13:03

    חלי – אני מזדהה איתך לחלוטין. אדם הוא אדם הוא אדם. אם אפשר להגיש עזרה יש חובה לכך – להציל חיי אדם.
    הביורוקרטיה של המחסומים – היא עלה התאנה שמאחוריו מסתתרים – אטימות לב וזלזול בחיי אדם משום שהוא ערבי.

    אהבתי

  • אברום  On 1 ביוני 2007 at 10:06

    אני אוהבת להרגיש טוב עם עצמי. לשם כך לא אהסס להכפיש את הצבא. אני ושכמותי לא צריכים לבדוק אולי היתה סיבה למה שקרה. אולי הערבים צריכים לקבל אחריות על מעשיהם. אולי לאחר כמה שנות אוטונומיה ומאות מיליוני דולרים של סיוע מכל העולם הם יכולים לבנות בית חולים ראוי לשמו בעזה. אולי הם מוכנים להפסיק העברת מחבלים באמבולנסים.

    אהבתי

  • שרה'לה אשתו של אברום  On 1 ביוני 2007 at 14:51

    להכפיש את הצבא? אסור, מה פתאום. הצבא לפני הכל. לצבא מותר הכל. פלשסטינים עצלנים. גם מקבלים המון כסף מהעולם וגם לא עושים איתו כלום.

    אני אומר לך, ממש עולם שלישי הערבים האלה.

    אהבתי

  • מיכל  On 6 ביוני 2007 at 06:59

    בלי קשר ליחס שאני עשויה לקבל בעזה, סתם כי בישראל יש בית חולים שיכול ומוכן ורוצה לטפל, סתם כי אפשר להציל חיי אדם חף מפשע (במקרה הזה), סתם כי ערכי אנושיות וחיי אדם נחשבים בעיניי.
    סתם ככה חשוב היה לאפשר את הצלתו של מוחמד מנצור בבית החולים בישראל.

    תודה חלי.

    אהבתי

  • אסף  On 29 בנובמבר 2007 at 12:58

    ממש קורע לב….
    מה היה קורה לו בתוך האנבולנס היה נמצא כלי נשק או מטעני חבלה גם היית מדברת כך???
    מה לא שמענו על סיפורים כאלו ואחרים שמכניסים ערבי פצוע ואחרי כמה שעות שומעים על פצועים יהודים

    אנחנו במלחמה ומי שלא מבין את זה הוא בבעייה גדולה ורק להבהיר מלחמה זה אחד מול השני ולא אחד נלחם בכל הכוח ואחד חצי מרחם אם היינו קצת יותר מאוחדים וכולם בדעה שווה לפחות כלפי המצב הביטחוני המצב היה נראה אחרת לגמריי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: