היא הייתה בת ארבעשרה כשזה קרה ועכשיו היא מספרת.

 

 

זהו פוסט מספר 100 שלי.

חשבתי מה אני רוצה ממנו.

מה קרה איתו ואיתי מאז ה-1 לספטמבר 2007.

האם אני רוצה שהוא יהיה סכום זמני, צפיות לעומת מציאות – כי הרי

כל כך הססתי עד שעשיתי e n t e r ראשון –

ומה אני רוצה היום כדי לסמן ולספר שאני שמחה שפתחתי את הבלוג שלי –

שזו הייתה החלטה קשה ואמיצה מבחינתי, ואני שמחה בה מאד.

מה אני רוצה היום? אולי מילים שמחות, קצת מסכמות,

זריקת מספרהאנשיםשנכנסו אליו, בלי נפנופים, איחולים ומילים יפות,

או לכתוב פוסט רגיל ?

אבל, בחיים, כמו בחיים, ב ע ו ד י  מתהרהרת

הגיע אלי עדכון מהבלוג של ד.

ד. היא הבייבי סיטר של הילדה שלי.
הכרתי אותה כשאיה ואני התחלנו ( ולא המשכנו מפאת גיל צעיר מדי )
להתנדב בעמותה שדואגת לכלבים וחתולים – היא הייתה אז בת 15,
לפני שלוש וקצת שנים, בצופים כמובן, בהתנדבות הקבועה, בלימודים,
בח'ברה ובמה לא ו מ י ד הפכה לחביבת ליבה של איה שלי.
ואיך אפשר שלא?
אני הייתי מאמצת אותה ברגע –
היא באמת מקסימה לגמרי.
יש בה תערובת של נעורים ותבונה, קוליות וילדותיות –
אבא שלה בא לאסוף אותה בלילה, כשאני חוזרת הבייתה, שלא תלך לבד,
בחושך, הבייתה –
יש בה סוג של אחיזה פנימית באמת יוצאת דופן.
מהרגע שפגשתי בה, סמכתי עליה, והדיבור שלי איתה נקי ממניירות של
'מבוגרים', היא באמת לא צריכה את זה.

כשנפתח הבלוג שלי היא שלחה לי קישור לבלוג שלה :) –
ומאז אני חשופה דרכה לעולמה האמיתי, הלא מצונזר של נערה בת שמונה
עשרה, טוב, כמעט שמונה עשרה, עוד חודש :)  – תל אביב 2007.
היא כותבת דברים שדי מטרידים אותי, לפעמים, ממרומי שנותי.
ההכרות הקרובה שלה עם יחסי מין, גלולת היום שאחרי והקונדומים מערערת
ו/או מטרידה אותי לפעמים – למרות שגם משמחת אותי ( הזהירות, הזהירות ).
וההתלבטות שלה בין בחור אחד לשני, הסערות הרגשיות שלה, הכעס העצמי
שלה על בחינה לא מוצלחת, הרצון שלה לחופש, הנגיעה שלה בהפרעות אכילה
(טוב, זה לא), החיפוש והסערה הפנימית הבוערת מוכרות לי מכל גיל וכנראה
מכל דור.

פרדוקס: ד. היא הכי אינדבידואליסטית והכי משקפת את דורה.

אני מבקשת מכם להכנס ולקרוא את הפוסט שלה מאתמול –

 http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=8066&blogcode=6509902

היא מספרת מה קרה לפני ארבע שנים.

תיעוד אחד, בודד, של נערה  שעברה תקיפה מינית.

לא אונס, ככה הם יגידו ויתעדו –

לא אלימות, ככה הם יגידו ויכתבו –

תקיפה מינית.

רק ת ק י פ ה מינית. רק מעשה מ ג ו נ ה.

ילדה בת ארבע עשרה.

עם יד ימין הוא פתח את הריצ'רץ' של הג'ינס שלו. לא הבנתי איך זה קורה-
זה נראה לי כמו סרט רע שאין סיכוי שאני משתתפת בו. זה קורה לאחרות
שקוראים עליהן בספרים או בעיתון, זה לא קורה לי. זה פשוט לא יכול להיות!
אני כזאת מטומטמת… הייתי צריכה להקשיב לאמא, לא הייתי צריכה לשקר.
מפגרת… מפגרת… מפגרת… מילה שלא הפסיקה להדהד לי בראש כל
הדרך חזרה הביתה, ובלילות.

אני מבקשת מכם. הכנסו לבלוג שלה וקראו. כל מילה.
נסו לדמיין איך זה מרגיש. איך זה מרגיש לא לספר. גם לא לאמא. להתבייש.
את בת ארבע עשרה.
התנשקת כבר? אולי באמת וחובה במחנה הקיץ בצופים.
את אינטליגנטית. קוראת עיתונים. חדשות. את בעניינים. יודעת ממה להזהר.
קצת מרדנית. מחפשת עצמאות. להיות גדולה. ואת לא מאמינה שקורה לך.
שזה קרה לך. את פשוט לא מאמינה.
אני מבקשת מכם. לכו קראו –

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=8066&blogcode=6509902

דברתי איתה איתה עכשיו. שאלתי לרשותה לכתוב את הפוסט ולתת לינק.

זה מה שהיא ענתה לי בsms :

אין בעיה. כמות הסיפורים שאני שומעת לאחרונה פשוט מסמרת שער

וחשוב לספר, כדי שיפנימו כולם שלשמור בבטן זה פשוט קורבן גדול מדי….

אבל אני "המבוגר" בסיפור הזה, אז צלצלתי לשאול אם היא בטוחה, ואם השם

שלה ופרטי זיהוי ממשיים לא מופיעים בבלוג – כי יש מספיק אנשים עם מוח

מעוות וצריך להזהר, והיא אמרה שלא. אין פרטים מזהים, בטוח, ורק מי שיודע

שזו היא, יודע.

אני באמת מאד סומכת עליה וחושבת שהיא מדהימה ואמיצה וחכמה ומקסימה

וגם יפייפיה ומתוקה –

ואני מאחלת לה שנעוריה ותבונתה וחוזקה הפנימי ויופיה יצליחו לעלות מרפא

לצלקת ולכאב שהגבר החלש והדוחה והמכוער ההוא ניסה להשאיר בנפשה –

אני מאחלת לה שביום ההולדת השמונה עשרה שלה שהולך ומתקרב, היא

תצליח להשאיר מאחוריה את הכאב והכיעור ותמשיך בחייה.

כי מגיע לה.

לנערה המתוקה הזו. לד.

 

 

וגם לי.

 

 

וככה אני חושבת, ככה אני ב ו ח ר ת לחגוג את פוסט המאה שלי.

 

 

 

מי שרוצה לספר – גם באנונימיות – זה עוזר

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310&blogcode=3792886

 

מי שרוצה שיעשה צדק – מי שדורש/ת שיוויון מול החוק –
גם לנשיא מדינתו –
שיכנס / תכנס ויחתום / תחתום על העצומה הזו –

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 16 במאי 2007 at 14:58

    רציתי להגיד לה, מותק, מתחת לכל החבר'ה, והסבבה, והחתולים והכלבים – זה באמת -גם- עולם די מחורבן. אל תתני לבני זונות האלה לחרב לך את הנפש.
    ולגדול זה כואב
    ואיכשהו צריך ללמוד להדחיק, להדחיק זה בריא, אפילו שהפסיכולוגים אומרים שלא כל כך. פשוט לא להשאר במקום של הנגע, לזוז הלאה מהפצע הזה, להפסיק להתעכב עליו במידת האפשר
    אבל שתקתי. אולי תגידי לה את?
    היא באמת נהדרת. לא צריך לקרוא אותה יותר מדי כדי להיווכח בזה.
    והכי מתסכל זה, שכמה שלא נזהיר את הילדות הנפלאות שלנו, זה עדיין יקרה להן, אין אחת שלא קרה לה דבר כזה, או דומה, או אחר. תיאור הצינה הזחלולית במורד הגב כל כך מוכר, השיתוק, השתיקה.

    אהבתי

  • ענבל  On 16 במאי 2007 at 15:22

    קודם כל – מפחיד עצוב משתק כאישה , ועוד יותר כאמא.
    מעבר לזה – מחקרים מלמדים שכל אישה שלישית מוטרדת מינית, יותר מזה, ההוויה של כ ל אישה כל אחת ואחת מאיתנו, מושפעת מהאפשרות או הסיכון להטרדה מינית. אנחנו לעולם לא חופשיות, לנצח מפחדות (אלא אם אנחנו צעירות מדי – וזו בדיוק התקופה בה ההטרדות הכי מסוכנות).
    אני מברכת על פסק הדין נגד רמון ועל זה העתידי נגד הנשיא, הגיע הזמן שגברים יתחילו לפחד מהחוק, במקום שנשים יפחדו מגברים.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 במאי 2007 at 15:25

    והפחד שמא יקרה…

    מי מחנך את האנשים הללו, שמסוגלים לפגוע כך בנפש אחרת?
    ואני יודעת ומכירה תאוריות רבות, אך לא מבינה. לא מבינה.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 במאי 2007 at 15:27

    כל מה שכתבת נכון, על הפחד שאינו תלוי בדור, ועל ההוויה הנשית שמושפעת מכך, רק ש… – לרמון הוסר הקלון, ואם הנבצר אכן ישב, אהיה מופתעת מאוד. בינתיים אנסים של ילדות מקבלים עונשים קלים מידי.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 במאי 2007 at 15:30

    קראתי כמובן את הפוסט של הנערה, וניכר שהיא בעלת איכויות נדירות. לא הגבתי שם. נראה לי חודרני מידי.
    זה בהחלט פוסט חשוב. גם שלה וגם שלך.

    אהבתי

  • יניב  On 16 במאי 2007 at 15:38

    מזל טוב לפוסט המאה.
    אשרינו שיש מי שהופכת את נקודות הציון האישיות שלה לפוסט חשוב שכזה.

    אהבתי

  • ד.  On 16 במאי 2007 at 16:33

    זה נושא שכל כך חשוב להיות ערים וערות לו, ואני אף פעם לא מוצאת את הדרך. אבל ברור שקשר השתיקה המבהיל הזה הוא לא הכרח. עובדה, הנה, אנשים מדברים על זה.

    מסקנה שהגעתי אליה עם הזמן היא, שאת ההגדרה "קורבן" אדם קובע לעצמו. קורבן מבחירה, כי אדם יכול להיות רק קורבן שלו עצמו, למעשה. אז אנשים מספרים פתאום על מה שעבר עליהם, כי נופל להם לפתע האסימון, הם קולטים שהם לא אשמים באסון שקרה להם, וגם אני לא קורבן. החלטתי.
    אבל בשביל כל אלה שעוד לא דיברו, צריכים להלחם. כי עד כמה שלא ננסה למגר לחלוטין את התופעה החייתית הזאת, היא תמשיך להתקיים, אבל את האשמה הזאת שמתשתלטת על החלומות בלילה- חובה לנפץ בכל דרך.

    הייתי קורבן בהתבגרות מואצת, ואני זוכרת עד כמה שזה מבהיל. האובדן המוחלט הזה של השליטה, האשמה, החרדה מההתבגרות וההשתנות החיצונית הכפוייה שאין לה פרופורציה בכלל ביחס למה שמתערבל בתוך הבטן בגלל כל התהליכים שהמוח לא מספיק לעבד. וחיפושים נואשים אחר תשומת לב, אחרי שנים של שתיקה וחוסר חיבור מוחלט עם המציאות המזופתת הזאת. מציאות עם אנשים שפשוט לא קלטו מה קורה פה, למה הילדה הופכת לפסיכית.

    וככה יצא שלפני חצי שנה סה"כ, למרות שהנושא נפתח כמעט שנה קודם לכן (המחנך שלי הספיק להכריז בפניי שאני צריכה ללמוד לערוך הפרדה בין חיי האישיים לתפקוד שלי בביה"ס, ברוב בורותו) מצאתי את עצמי תוך חודש וחצי 11-כ ק"ג פחות, על הגבול הדק שעוד אפשר להחליט בו אם להכנס למצב פסיכוטי או לצאת מזה ולשמור על השפיות. בחרתי נכון, אני חושבת.

    אבל אני רואה גם אחרים. כאלה שמוכרים את הגוף שלהם וכאלה שמרגישות אשמות על כל בחור שהן נכנסות איתו למיטה (את מבינה? האשמה הזאת היא נחלתן של ילדות בנות 17), ילדות ששוכבות עם גברים שיכולים להיות אבא שלהן, נאנסות סדרתיות, שמושכות את כל הכולרות כמו זבובים. ילדה בת 8 (!) שנאנסה ע"י חברים מהכתה (!), ושתקה, ונאנסה שוב, ושתקה, ונאנסה קבוצתית, ועדיין שותקת ומרגישה אשמה. חברה שלי. וחברה אחרת, בביה"ס. ועוד אחד, בבית. ואחת באוטובוס והם שותקים ונחנקים, והסיפורים נערמים והלב נקרע, כי כל אלה עוד לא הבינו עד כמה שהבחירה היא בידיהם/ן- אם להיות או לחדול, ואם כבר להיות, אז באיזה תוכן למלא את ההווייה המיוחדת הזאת.

    ועבורם יש אנשים שמבינים ומוכנים להיות שם בשבילם. ועל כן אני מודה לך על הפוסט הזה יותר ממה שאוכל לתרגם למילים.

    אהבתי

  • עזרא  On 16 במאי 2007 at 18:15

    בחינוך רע ובנתינת דוגמא רעה מהבית, לשאלתך.
    אנשים היום לא חושבים על תא משפחתי כעל תכלית
    קבועה לכל החיים, והם מחליפים חתונה בגירושין ובהחלפת זוגיות בתדירות עצומה.
    עם כל החופש המיני באים הנתונים הרבים על הטרדות מיניות ובאלגאנים, וזה קורה כי נדמה להמון גברים שכל ילדה היא משוחררת ונותנת בקלות.המצב הזה רק ילך ויחמיר ויפגע בכולן זה מה שגובה המחיר לשוויון בין המינים.

    ההתרשמות שלך מצעירה בת 18 מכובדת ואינטלגנטית אבל היא לא חיה על פי הנורמות שאת חיית, היא חיה בחברה איומה צינית ומרושעת והשויון בין המינים עושה רק רע לנשים וגורם להן להכנס למערבולות שפעם היו ,אבל הרבה פחות מכפי שהן היום.

    אם פעם הססת וחשבת פעמיים לפני קיום יחסי מין היום אף אחת לא חושבת כי זו נורמה.
    עצתי: שההורים שלה יחתנו אותה בגיל צעיר, כבר עכשיו
    במקום שתתעסק בקונדומים.

    אהבתי

  • מירי  On 16 במאי 2007 at 18:38

    עזרא, תגובתך ממש שימחה אותי. טוב לדעת שיש מגזרים, כמו החברה הדתית למשל, שבהם מעולם לא שמעו על מעשי אונס, מעשים מגונים וכו'. אכן, בכל אשמות אנחנו, שלא התחתנו מספיק מהר, ושהראש שלנו מלא קונדומים במקום מתכונים לקיגל.
    אוף.

    אהבתי

  • A  On 16 במאי 2007 at 18:44

    .שהיא חיה בחברה איומה צינית ומרושעת
    זה מה שאתה אומר עזרא? שהילדה אשמה שתפס אותה בן זונה בשרותים וקעקע את נשמתה?
    וחלי… איחולים למאה. גם אני שמח שהעזת ופתחת את הבלוג שלך.

    אהבתי

  • ד.  On 16 במאי 2007 at 19:35

    אני מתרשמת מהדאגה הכנה שלך לעתיד התא המשפחתי שלי. ובכן, אתה מוזמן להסיר דאגה מלבך, כיוון שהחינוך אצלנו בבית הוא בכלל לא רע, והתא המשפחתי שלנו הוא קבוע, חם ואוהב, כבר עשרים שנה בלי עין הרע, וגירושין לא נראים באופק.
    ההורים שלי בוודאי לא יחתנו אותי מהר, כי הם חושבים שאני בנאדם מספיק אינטיליגנטי בשביל לבחור בכוחות עצמי מה טוב לי (ואני גם מספיק צעירה בשביל לא להתחתן עדיין, או בכלל, אבל זאת כבר סוגייה אחרת).

    ורק כדי לסגור את הקצה הזה, אני לא רואה בעצמי אחראית בשום צורה למה שקרה, ואין טעם לחפש סיבות מתחת לאדמה. הוא היה שטן, אני הייתי ילדה קטנה, והוא עשה מעשה שלא יעשה בלי שום טריגר מצדי, וכאן הניתוח אמור להסתיים מבחינתי.

    אהבתי

  • איתי  On 16 במאי 2007 at 21:01

    הלוואי והיה אפשר להרוג אנשים כאלה, או לסרס אותם, או לפחות לגרום להם איכשהו להרגיש את האשמה שהם צריכים להרגיש למשך שארית חייהם.

    אהבתי

  • עזרא  On 16 במאי 2007 at 23:42

    חביבתי הצעירה.

    הדברים לא כל כך פשוטים כפי שאת רואה אותם בביטחון עצמי שהוא חשוב מאוד, אבל לעיתים מרוב ביטחון עצמי אנחנו בטוחים שאנחנו הכל יודעים ובגיל די מבוגר אנו למדים שאנו בעצם לא יודעים כלום, העולם תמיד מפתיע מחדש, .

    את בעצמך יצאת מבית הוריך באותו היום וסיפרת סיפור לא נכון לאימך מסיבות שמאפיינות סקרנות של גיל הנעורים, התיידדת על פי סיפורך עם חבורה שלא הכרת, קבוצה של צעירים שהרגשת שלא בדיוק נוח לך במחיצתם ובכל זאת שוחחת איתם והלכת להחליף חולצה.

    את לא אשמה במה שקרה, כי המקרה הזה בהחלט לא היה אמור לקרות, ואת בוודאי שלא הזמנת את זה עליך. אבל, את למדת על בשרך לא להסתובב לבד, ולא לשוחח עם אנשים שאינך מכירה.
    זה היה שעור חשוב מאוד בהתבגרותך, וכנראה שדברים לא קורים לנו במקרה בחיים, אנחנו לומדים לקח.

    טוב שאת החוויה הזאת עברת עם כל הקושי שבדבר כפי שעברת, ולא קרה משהו נורא יותר מזה.

    אני חושב שאת צריכה להפיק מסקנות שונות ממה שאת מסיקה ממה שקרה לך, ולהבין שצריך להזהר ולא להסתקרן ולזרום יותר מדיי למקומות לא ידועים.

    כל ילד קטן לומד את סיפור כיפה אדומה ויודע שאסור לשוחח עם זרים, גם אני בגילי יודע את זה
    אבל עם הזמן והגיל והנסיון אני בעצמי לא פעם נכווה מקשרים עם זרים.

    אני בהחלט חושב שאת צריכה ללמוד מטעויות וחתונה זו לא מילה גסה ולא נוראית, היא עוזרת לאנשים לבנות בית לגדל ילדים ולהקים לעצמם חומת הגנה בחיים שעוזרת לשרוד.

    לא צריך בשביל זה לשכב עם אלף גברים, בכדי שבגיל 40 אתן נזכרות שצריך הריון ומהר ולא חשוב ממי. חשוב לבנות חיים טובים עם אדם אחד ולהשאר נאמנות לו.

    וכן, ההורים שלך צריכים לחתן אותך ולדאוג לך כי אחרת תלכי לאיבוד.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 במאי 2007 at 07:42

    הפתרון לכל תחלואי האלימות המינית. כי נשים נשואות לא מותקפות ונאנסות על ידי בעליהן, בני זוגן בעבא או סתם שכנים ובני דוד. אתה יודע שרב התקיפות המיניות נגד ילדים קורות בתוך המשפחה. כן כן בתוך המשפחה?

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 במאי 2007 at 12:25

    לא מותקפות יחסית לנשים לא נשואות.
    נקודה.

    אהבתי

  • לייה  On 17 במאי 2007 at 17:55

    מפחיד ומצמרר לקרוא את מה שהיא כתבה.
    אני חושבת שהפחד הזה נמצא בכל אחת מהנערות (ואולי גם מהמבוגרות) שזה יקרה.
    ללכת בלילה תמיד יותר מפחיד , אפילו במקום מוכר לך. ללכת ברגל הביתה ולפחד שכל בחור שעובר יכול לחטוף אותי, לרצוח אותי, או סתם לזרוק איזו מילה מגונה. הפחד מתגבר בכל מילים כאלו או אחרות.
    הלב נקרע לקרוא את המילים שלה.
    הלוואי שהשנים שיעברו והשמחה תעזור לה לשכוח, למרות שלצערי הזיכרון חזק יותר מהרבה…

    תודה על הקישור.

    אהבתי

  • לייה  On 17 במאי 2007 at 20:58

    כשאתה אומר שההורים שלה צריכים לחתן אותה ומהר, למה כוונתך?
    שימצאו לה חתן שמוצא חן בעיניהם? שילחצו עליה להתחתן גם אם היא לא רוצה בכך? שהיא חושבת (כך הבנתי) שהיא עוד צעירה ועוד חיים ארוכים לפניה… לא כל בחורה רוצה להתחתן כל כך מהר ואי רצון להתחתן כל כך מהר זה לאו דווקא לחכות לגיל 40 בשביל לעשות ילד.
    גיל 18 וגם 19 ואפילו 25 ו30 מוקדם מידי לנשים מסויימות. כל אחת והדרך שלה. וגם אם היא תגיע לגיל 40 בלי חתן וילד, אז מה? ככה היא בחרה ואלו החיים שלה.
    לא ההורים ולא חברים ולא אף אחד צריך לחתן אותה, היא צריכה למצוא את החתן בעצמה בזמן שלה ועם הלב שלה.

    אהבתי

  • עזרא  On 18 במאי 2007 at 03:55

    להתגבש, להחליט, לבנות לעצמה מטרות בחיים שלא יעברו לה סתם .
    לא אמרתי עכשיו שתתחתן, אלא שתלמד ותבנה חיים אבל שלא תחשוב על אלף גברים, להתמסד זה להציב לעצמך גבולות ולשמור על עצמך!!! זאת המטרה והכוונה המרכזית שבגללה המציאו את החתונה.
    מי שחושבת שזכותה להתפרפר ולשכב עם אלף גברים מגיל צעיר מוצאת את עצמה בהמשך רווקה מזדקנת ממורמרת ורעה.

    החתונה לא הומצאה סתם כי הגברים שוביניסטים
    היא הומצאה בכדי שאנשים יסדרו לעצמם את החיים וילמדו גבולות וגם ישמרו על עצמם.

    קל מאוד בחיים היום ללכת לאיבוד, וחתונה עם כל כמה שזה נשמע פאתטי הכי בריאה לכל בנות ישראל .

    אהבתי

  • מיכל ב.  On 18 במאי 2007 at 15:05

    שלום חלי.
    הפוסט ששמת לו קישור, על התקיפה המינית, ממש צימרר אותי.
    אני בת 15, גם הולכת למפגשים כאלו, רוצה לפגוש אנשים.
    זה ממש השפיע עליי לראות איך זה עלול להיות מסוכן ועלול לפגוע בי.
    היא חכמה שהיא פירסמה את זה וגם את כי ככה זה מעביר את המסר בצורה הטובה ביותר ובכל זאת להזהיר בנות.

    אגב, אולי זה לא ממש קשור לנושא הפוסט, אבל לי ולחברה שלי יש לאחרונה שיגעון של סרטים ישנים על הצבא. את מעולה בבנות ובלהקה.
    בטח כיף כשאפילו היום רואים סרטים משנות השבעים בערך, ועוד בנות בגילנו.

    אהבתי

  • לייה  On 18 במאי 2007 at 17:14

    אפשר להציב לעצמך גם ללא חתונה!
    לא כל אישה מעוניינת להתחתן ויש נשים שגם גיל 30 זה מוקדם מידי בשבילהן. אני אישית מכירה, בחורה ש"התפרפרה" בגיל 18 וכיום היא נשואה עם ילד. אז?
    ואם ד' תגיע לגיל 40 ככה- בלי בן זוג וילד א ז ? זו הבחירה שלה ואם ככה היא בחרה לחיות אז שתחייה את החיים שלה כמו ש ה י א רוצה. לא ההורים שלה ולא החברים שלה צריכים "לחתן" אותה כי "צריך". כי בימינו כבר מזמן חתונה לא "צריך" והמון נשים בוחרות לא להתחתן ומאושרות ככה.

    אהבתי

  • יעל  On 20 במאי 2007 at 18:27

    קראתי את הפוסט. מצמרר.
    היא כותבת מדהים,והכתיבה סוחפת, אבל כל כך מזעזע לחשוב שהתוכן אמיתי. לא יאמן שבני אדם מסוגלים להתנהג ככה.

    וגם העובדה שהיא סיפרה הכל בפרטים והסכימה שתפרסמי את הפוסט, ראויה להערצה…

    אהבתי

  • טלי  On 20 במאי 2007 at 18:31

    לקח לי כמה ימים ארוכים להכנס לקישור, כי הייתי באמצע משימה חשובה וחשבתי שדבר כזה זקוק לזמן שלו ולכבוד שלו. וצדקתי.
    ד' יקירה- המילים שלך קורעות וצורבות וכואבות. עצוב לי עלייך שנאלצת להתמודד עם חוייה איומה כזאת ועם איש איום כזה (אני לא יכולה שלא לתהות על הנערה- היא היתה שותפה סמויה שלו? עוד קורבן? לא זה ולא זה?).זו חוייה מפחידה ונוראה ומשתקת בכל גיל, בטח בגיל כזה רך וצעיר ופגיע.

    כל הכבוד לך על האומץ והכוח להתמודד ולהילחם ולא להיות קורבן וגם על הכוח לספר.

    על דבריו של עזרא אני מעדיפה לדלג- זה כל כך שטחי וטיפשי ודמגוגי, חבל על האנרגיה של הויכוח, ואחרים עשו את זה היטב במקומי.

    אבל יש כמה "לקחים" שכן כדאי לקחת מסיפור הזה לטעמי. כמובן שאין בזה שמץ או שביב של האשמה כלפי ד', רק מחשבות בדיעבד שאולי יוכלו להציל אחרות- הכי פשוט וידוע, כמו שד' בעצם ידעה- לא לנסוע לבד לעיר זרה ולפגישה עם אנשים זרים, אפילו אם מכירים מהאינטרנט. אם נוסעים בכל זאת ומשקרים בכל זאת (גם זה חלק מגיל ההתבגרות), תמיד תמיד רק עם חברה או חברות/ים!

    זה נשמע אולי טיפשי- אבל לא לשכב במקום ציבורי- דשא או ספסל, בטח לא לבד.
    זה לא נקרא "להזמין את זה", חלילה, אבל יש אנשים עם ראש מלוכלך וצריך להשתדל לתת להם כמה שפחות רעיונות…

    ולא לגשת לבד לדבר עם קבוצה של זרים, בשום גיל או שלב או מקום.

    ודבר אחרון, דוקא להורים, ובעיקר לאמהות- לדבר לדבר לדבר לדבר!
    לא להטיף- לשוחח!
    להקשיב למה שקרה לילד/ה ומה שמעסיק אותו/ה, מהרגע שהילד יודע לדבר וגם קודם. לא לקטוע אותו בקוצר רוח, להקשיב לפטפוטים, לרגשות, לתסכולים, גם אם היה יום עמוס בעבודה וגם אם לא חשוב מה. אני מאמינה שילד שרגיל שמקשיבים לו, ורגיל לשיחות עמוקות על רגשות ומחשבות, יספר כשקורה אסון כזה, ואז, לפחות, לא יישאר עם ההתמודדות לבד.

    ד' חמדתי- אני מזכירה שוב, אין פה שום שביב של נסיון להאשים אותך במה שקרה. רק הבנזונה הזה היה אשם (מותר לכתוב בנזונה ב"רשימות"? זה מה שהוא, ללא פגיעה בזונותצ או באמא שלו…), אבל אולי אולי אולי, לפעמים, בחלק מהמקרים, ילדות אחרות יוכלו להינצל מהאימה.

    ותודה חלי שבחרת לכתוב את זה כאן וככה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: