תקריב

 

 

ב"הארץ" כולם מספרים על הספריות שלהם והספרים שלהם.
ואיזה ספר הכי השפיע ואיזה הכי נדיר ומה אהוב במיוחד –
ובועז שכן יקר ב'רשימות' 'התקנא', ניצל הזדמנות של מעבר דירה
וכתב לעצמו רשימת ספריה גם.
יש משהו נעים בתהליך החיפוש והבחירה של רשימה הספרים שלך.
הזדמנות להגיש, לשכתב, להראות סוג של כרטיס בקור. התבוננות
סמי-אובייקטיבית על עצמך, על הדימוי שלך. בעיניך, ובעיני אחרים.

 

כשניסיתי להרכיב את "רשימת הספריה" משלי בימים האחרונים, משימה
כמעט בלתי אפשרית למאותגרי קשב וריכוז כמוני, ולכמות הספרים
המתאבקים בביתי, נתקלתי / נזכרתי בסוגים שונים של ספרים –
הספר שהשפיע ושינה את חיי מקוטלג ככזה כבר הרבה מאד שנים,
ואלה שאהבתי, ואלה שלא, אבל התרשמתי,
שהשפיעו, שלא השפיעו ב כ ל ל ,
הקלאסיים,
הסודיים, שגיליתי לבד, במקרה והרגשתי כמו שולה פנינים שהצליח,
אלה שהמליצו לי עליהם ואהבתי, שהמליצו ולא אהבתי,
שהמליצו לא לקרוא וקראתי ואהבתי,
שקראתי ונוכחתי ההמלצה הייתה מוצדקת,
שקניתי וקראתי אחרי שנים,
שקניתי ולא קראתי,
שקבלתי במתנה,
שנחשבים, וקראתי ומה פתאום שלא יהיו לי בספריה,
שנחשבים, וקניתי, ולא קראתי ,ומה פתאום שלא יהיו בספריה שלי,
שקניתי בשיטוטים בחנויות יד שניה,
שמצאתי בערמות ברחוב כשפינו דירות ישנות,
אלה שהיה מבצע 2+1 והם האחד,
אלבומי צילום ועניינים שסחבתי באוברוויט נוראי בכל פעם,
אלה שהיה לי קשה כל כך לסיים,
ואלה שקראתי כל הלילה כמעט עד אור ראשון,
אלה שקראתי עשרות, כן עשרות פעמים, ובכל פעם כפעם ראשונה,
בעיה מאד מתסכלת ביכולת הפנמה וזכרון,
אלה ששמרתי לילדה שלי לפני שידעתי שתהיה לי ילדה,
אלה שיושבים שם למרות שכנראה לא יקראו שוב …אבל, לכי דעי,
אולי כמו החולצה האדומה שקניתי ולא לבשתי, פעם אני מאד ארצה
לקרוא ( או ללבוש ) בדיוק את זה שזרקתי…אז לא נזרוק :)

אבל –

הכי שמחתי לפגוש את הספרים שהם…. איך נגיד?
לא מ'שו.
לא ה -ספרים שלי. ורק בהזדמנות של חיטוט בזכרון ובספרים חזרו
אלי לרגע במלוא הזכרון הרגשי, בגודל החוויתי שהם היו אז, מזמן.
לא תרמו לי מה שמאות ואלפים אחרים כן תרמו.
לא קאנונים שירשימו את רשימות הספריה למיניהם –
לא כאלה שיוסיפו לרזומה האישי שלי בעיני ו / או בעיניכם "נקודות" –
ואל תגידו שזה לא עניין של נקודות.
בטח שלא,
אבל קצת,
טיפטיפה,
כן.
וחלק מהם אפילו יביכו מעט או יעלו גיחוך,
אבל אני, מה לעשות לא יכולה להפרד.

רובם שזורים זכרונות, רגעים, תחושות מאד מאד רחוקים, ואפילו לא תמיד
נעימים, רובם הגדול קשור לנעורי, ה'רומן רומנטיים' שלי. חלק ממני ומחיי,
מהביוגרפיה האמיתית והרגשית שלי.
אזרחים דרגה שניה, לא אלה שבולטים במבט ראשון, גם לא בשני, והם
כנראה יחיו איתי לנצח, או לפחות עד שיהיה איחוד ספריות זוגי, או שנאלץ
לחכות למיון הגדול באמת, לבית אבות. נראה מה יבוא קודם.

בינתיים הם יושבים די מבויישים בתוך הארונות ובפינות המדפים.
והיום – 
למרות שהצהרתי וכתבתי שלדעתי החד משמעית ארון הוא מקום פרטי –
ואאוטינג הוא אקט אלים שלא יעשה, החלטתי שלספרים שלי, אלה הגרים
בתוך הארון מגיעה שעת חסד.

לא על פי שום סדר חשיבות עולה או יורד –
ככה, איך ששלפתי אותם מהמדפים כדי להזכר –
 יוצאים מהארון שלי  – ספרים מהמדפים האחוריים –

ה "סתם" כמה ספרים שלי מפעם.

 

 

 

 

 

 

כי אני עדיין מקווה להכין יום אחד את המתכונים ממנו.
כי לא האמנתי שלקרוא על אוכל, שלא נדבר על לאכול אותו, יכול להיות כל כך מרגש.
אני זוכרת כמה החיים הבטיחו שהם יהיו זוהרים, מסוכנים ומרגשים בכל פעם שקראתי בו.

 

 

 

– סמטאות החיים – הרולד רובינס – כי הוא הכי סליזי

ואלו היו הסצנות המיניות הראשונות שקראתי. כי קראתי אותן אלפי פעמים מתחת לשמיכה, עם פנס, או באור הכתמתם שהגיע מהמנורה בהול.
כי נדמה לי, שהמילה זונה מוזכרת שם בבהירות. כי אין מילים שיכולות באמת להביע את הרוגש שגדש את הראש והגוף. כי אף פעם אני לא אהיה בת אחת עשרה שוב, וקרולינה הספרנית כבר לעולם לא תתן לי כמה ספרים ואיזה שאני רוצה. כי כבר אין לי אותו בבית אבל בגלל הרשימה הזו,אני יוצאת למסע איתור.

– את הספרים של פרנסואז סאגאן – כי אני כבר באמת כבר לא בת שש עשרה.

– את "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר כי מספיק ודי. כי גדלתי,
  טופלתי, הבנתי ואני ללא ספק ילדה אהובה עד בלי סוף על ידי הוריה.
  כי מספיק ודי.

– את מרג'ורי מורנינגסטאר כי גם בת ארבע עשרה אני כבר לא אהיה.
  א ב ל במחשבה שניה, איה שלי תהיה, והנה מצאתי טעון / תרוץ מושלם
  להשאיר אותו אצלי עוד קצת.

– את כל ספרי האיך תרפא את חייך, תחנך את ילדיך, תלמד על עצמך ותצליח
  להפטר מכל חולשותיך שקבלתי מאנשים שאוהבים אותי ו / או קניתי לעצמי
  מתוך תקווה מעורפלת, אפילו זה לא, שקריאה רצופה אחת ובא מרפא ליסוריי
  הנפש שלי שלא נזכיר הפרעת קשב. רובם, כל השמונה, דופדפו והונחו
  להתאבק.

– שוגון של ג'יימס קלאוול שקבלתי בניו יורק מטייס אלעל, חבר מהצבא,
  שסיים אותו בטיסה והשאיר לי אותו. החורף הכי קר בחיי היה החורף ההוא,
  הראשון בניו יורק. דירה חדשה, כמעט ריקה מרהיטים, אח לוהט עם עצים
  סינטטיים כמו שרק אמריקה יכולה לנפק, סופת שלגים, בית ספר נסגר
  ליומיים ואני הסתגרתי ברחוב חמישים ושש והשניה לחמישה ימים ושכחתי
  הכל. שאני רחוקה מהבית, שאני בודדה, שהאנשים כאן מתקשרים
  אחרת וצריך ללמוד איך. ג'ון בלאקט'ורן הלא הוא אנג'ין העניק לי שבוע
  קסום של התנתקות וצבירת כח מחודשת, בזמן שמדוייק ממנו לא היה.
  א ב ל זמן כזה לא יהיה שוב, ואת הספר אני בודאי לא אקרא שוב.

– וגם עמק הבובות של ג'קלין סוזאן. wow. סקסי. מזעזע. זוהר. עצוב.
  רומנטי. מרתק. בת שש עשרה / שבע עשרה. ס ק ס י. מבטיח הבטחות
  לחיים מסוכנים ומרתקים. העותק ההוא, שקניתי אז, עדיין כאן. לא נפתח
  ונקרא שנים, עד הבוקר. נראה, אולי בשישי/שבת, ואולי לא. 

– והספר שירים הקטן של ורד מוסינזון, ואקסודוס, ומבחר הסיפור היפני /
  הודי / ומה לא, ומבחר ציטוטים מגדולי עולם או משהו, והשקט הנפשי של
  אהוד בן עזר, אילונה של ישראל רינג, ושבט דב המערות שאת המשכיו לא
  הצלחתי לקרוא, ומלחמה וזכרון גם של הרמן ווק, ודוח הייט, והשחף ועוד
  כמה פטריקים, ביל קרטרים וסטאלגים כמובן.
 
– אבל הפרידה הכי כואבת תהיה ( יכלה להיות ) משלישית ספרים בלויים.
  מהפילוסופיות הכתובות בהם הן בברור והן בהסוואה סיפורית כבר נפרדתי
  מזמן כמובן. מאד מזמן. עם אבא שמאלן / סוציאליסט עם רקע קומוניסטי לא
  היה לאיין ראנד סכוי אמיתי לכבוש את דעתי ודעותי, רק את נפשי הצעירה.
  אידיאל האגואיזם ובחירת הקפיטליזם כדרך החיים הנכונה או בעצם היחידה
  והראויה, עמדו באופן כל כך חד משמעי מול האנחנו הקולקטיבי של מר
  גולדנברג –
  אבל, אבל הסיפור והעוצמה והפיתוי והחוזק והאמונה העצמית והבטחון
  והאידיאלים והכח והסקסאפיל והטובים, רוחם לא נופלת למרות,
  והארכיטקטורה, והרכבות, הפלדה והצבא, ובעיקר האינדבידואליזם
  שאת מזהה בעצמך, והקסם והמשיכה בכתיבה ובסיפור ובדמויות.
  כל מה שרציתי זה שיקראו לי קירה ולפגוש את ג'ון גאלט. הוא באמת
  וברצינות היה אביר נעורי הבודדים.
  אבל נעורי מאחורי, בודדה אני לא ואפילו אבירים אני כבר חושבת שאין,
  שלא נדבר על אידיאלים.

 

ואני יודעת שגם בפעם הבאה שיגיע היום למיין ולסמן חמישים ספרים
להעביר הלאה, אף אחד מאלה שכאן לא יכנס לארגז כי…כי ככה.

כי הם הספרים שלי וכי אולי ג'ון בכל זאת יגיע.