|
|
* * * |
הבוקר קבלתי הודעה על עדכון בבלוג שלו – אביבה כבר סיפרה עליו פעם.
גולש/ת יקר/ה! התפרסמה רשומה חדשה בבלוג: "החיים שלי עם ענת".
כותרת הרשומה: "צוואה בחיים"-
מתוך הפוסט:
לפני שנים ענת חתמה על "צוואה בחיים".
המסמך הזה מגדיר כך וכך תנאים, שאם יתממשו,
היא קובעת שהיא לא מעוניינת בהארכה מלאכותית
של חייה. המסמך הזה מוזכר בימים האחרונים אצלנו,
ולא בכדי. נראה שאי אפשר יהיה לקבל מענת את
רצונה העדכני, או לפחות שזה יהיה מאד קשה.
בכל זאת אני מזכיר לכל מי ששואל, שענת אמרה לי
לפני שבועיים שלושה, ערב אחד, "אני לא רוצה למות".
זה מבחינתי רצונה העכשווי.
זוהי הצוואה בחיים שלי.
חתמתי עליה לפני כמעט עשר שנים – באגודת לילך –
זמן קצר אחרי שאשה אהובה עלי, מבוגרת מאד ואמיצת לב מתה.
הלכה מאיתנו בצלילות דעת, גוף חולה ושלוות נפש.
היא הייתה חברה ב"לילך" – כשהתחילו התהיות שלה עם עצמה ומולי,
על מה יהיה וכמה, היא לא רוצה ליפול ולההפך לנטל בזקנתה –
בלי קשר למחלות ספציפיות, אלא מתוך הבנה שבזקנה מאוחרת מאד
יש סיכוי למצבים רפואיים קיצוניים –
היא לא רוצה להפוך לנטל.
איזה נטל? מי נטל? – רק אהבה הייתה לה מכולם.
רק לאהוב, לעזור ולשמוח איתה, לשמח אותה בזקנתה כמה שאפשר –
אבל היא. הדור שרצה לבד. שלא יכול היה להשען על איש. שחייב היה להחליט
ולבצע לבדו רצתה להחליט לבד. אז מצאתי לה את "לילך" והיא חתמה.
בשמחה גדולה באמת. זה היה יום שמח מאד בשבילה כשחתמנו על הטפסים.
היא רצתה לדעת, בוודאות, בלי להסתמך על הבטחות של אנשים האוהבים
אותה ומסכימים איתה ואז, ברגעים הקריטיים, הרצון ש ל ה ם להאחז בחייה,
והאהבה, והאינסטינקט והפחד יובילו אותם לשכוח לרגע ולהגיד לרופאים שכן,
תשמרו עליה בחיים. בטח תנשימו, תחיו, תשמרו עליה בחיים –
היא לא רצתה להגיע למצב שבו היא לא תהיה מסוגלת להביע את רצונה באופן
הברור והאחראי שהייתה רגילה בו כל חייה. היא לא הייתה מוכנה שרצונה
ואחריותה היא לא יהיו הגורם היחיד שיקבע איך ועד מתי.
לכן חתמה על צוואתה בחיים.
מסמך עליו חתמה מתוך הכרה מלאה ורצון צלול.
לא להאריך את חייה כשהפרמטריים הרפואיים מראים בברור שהיא לעולם כבר
לא תחיה את חייה כרצונה, כראות עיניה, וכאן היא נותנת הוראה ברורה.
לא להאריך את חייה באמצעים מלאכותיים.
לאפשר לה למות – זה מה שזה אומר.
קובעת בקול צלול וחתימת יד החלטית שהיא המחליטה ה ב ל ע ד י ת על חייה.
וכן, גם על מותה.
זוהי כמובן גם צוואתי ורצוני הברור והמוצהר, נכדתה.
ואני קוראת את המילים של היתקליף, הגבר שאוהב את ענת, היתקליף :) –
אני קוראת אותו כבר הרבה מאד זמן, לעתים רחוקות כותבת לו והרבה יותר
פעמים חושבת על המילים שלו. של ענת. על החיים שלו. וכמובן על חייה.
תוהה מהיכן הוא שואב את הכח.
הוא כותב שממנה, מענת –
ומהסיפורים והתיאורים שלו וגם ממה שרואים בקישורים ובעבר היא אכן אשה
מדהימה. עם כוחות נפש שאני לא מכירה ואחיזה מופלאה בחיים –
אני חושבת פתאם, תוך כדי כתיבה איך חשבתי ותכננתי לכתוב פוסט ירוק
אחרי פוסט יום השואה. מתוך אינסטינקט השרדות זה מה שבער בעצמותי –
אקולוגיה – בחירה ואחריות על החיים שלנו –
והנה, הפתעתי את עצמי ומה שאני כותבת עליו הוא אכן בחירה בחיים שלנו,
אבל מזוית אחרת, הפוכה. ממקום כל כך אחר – או אולי לא?
כי בחירה היא בחירה.
כי האחריות שלי על חיי היא באמת רק שלי.
וכך גם האחריות שלי על איכותם, על שווים. בעיני. רק בעיני.
אני אדם שוחר חיים –
אבל
ההבנה שיש להם סוף היא לא מחשבה מפחידה ובלתי אפשרית בעיני.
ומה חושבת עכשיו ענת של היתקליף?
מתוך השקט שהיא מכירה מגיל 13 מאז שאיבדה את שמיעתה,
מחושך הכמעט מוחלט בעיניה, גופה המשותק והנשימות שהמכונה מאפשרת
לה לנשום –
מה חושבת ענת שכבר כנראה לא יכולה להגיד מה היא רוצה?
לא מסוגלת להביע בצלילות ואחריות את רצונה?
מה רוצה ענת?
האם האחיזה שהגבר שלה, היתקליף אוחז עבורה בחייה מדוייקת?
האם הצוואה בחיים שחתמה עליה בצלילות הדעת לא מחייבת אותו היום?
האם מה שאמרה לו לפני שלושה שבועות, בדרך בה הם מתקשרים,
כשהיא חרשת, כמעט עיוורת ולמעשה, על פי עדותו, ממש מנותקת –
שהיא לא רוצה למות – מבטלת את מה שהיה רצונה הצלול והאחראי?
ציטוט מהבלוג:
אנשים שואלים אותי מה יהיה אם היא תאבד את
הכרתה, ולא תתעורר. מבחינת המסמך שחתמה עליו
לפני שלוש שנים, זוהי הצדקה לחסל אותה. מבחינתי,
שום דבר לא יכול להצדיק את זה. אני למדתי מענת
לכבד את החיים מעל הכל, יהיה תוכנם אשר יהיה.
את זה למדתי אחרי שהמסמך ההוא נחתם.
למדתי שלא משנה מה מצבך הגופני, לא משנה מה
את עושה בשעות החיים שלך, לא משנה מה את משיגה,
מה את מייצרת, איך את מבלה.
גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.
זו בשבילי צוואתה בחיים של ענת.
ואני מנסה להבין איך הוא למד, הגבר של ענת שזוהי צוואתה החדשה –
המדוייקת יותר לדעתו מזו שענת חתמה עליה בצלילות דעת –
מהשלוש שנים האחרונות בהן נאחזה בחיים?
ותיקשרה, וחייכה לילד שלה כשבא לבקר, ותיקשרה בדרכה עם חברה
שתיים, והביעה את רצונה, ובחרה מה ללבוש כל בוקר – הוא כותב כל
כך נודע ללב, איך היא בחרה מה ללבוש כל בוקר – וחיה את חייה
ונאחזה. ואני חושבת שמהאחזותה בחיים מאמין היתקליף שצוואתה
השתנתה –
ואני…בלב רועד ופחד גדול והרבה יראת כבוד…
לא יודעת אם הוא צודק –
ואני בודאי לא מאמינה במילים האומרות:
לא משנה מה את עושה בשעות החיים שלך. מה את מייצרת.
איך את מבלה.גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.
מה רוצה אמא של ענת?
ואיך הרשומה הזו מתכתבת עם השואה –
אתמול, עשרות ומאות אלפים מעידים שנאחזו בחיים בכל מחיר –
אין לי מושג.
אני מסיימת את הרשומה הזו בדחילו ורחימו –
בהיסוסים גדולים, חמלה רבה, בעיקר על היתקליף – והילד של
ענת ואמה שאין לי כלים לנסות להבין מה עובר עליה בשנים האלה –
אני מסיימת אותו בהכרה שאין בי שום יכולת להבין ולתאר ולנסות
להבין את החיים ומהלכם בדירה ההיא, אצל הגבר הזה בשנים
האחרונות – ואני מביעה את דעתי ההפוכה לו מתוך אהבה חיים
גדולה אבל לא בכל מחיר. עד המחיר שכל אחד קובע עבור עצמו.
אני מאחלת לך, היתקליף יקר הרבה אהבה בחייך –
אני מאחלת לך שמחה. אני מאחלת לך שהשנים עם ענת וההכרות
איתה ימשיכו להעשיר אותך תמיד ולשמח אותך :) –
אני שולחת לענת הרבה הרבה אהבה ואני מקווה שמעט יעבור אליה.
אני חושבת עליה הרבה –
אני שולחת לכם ואתכם לסרט. סרט של ענת –
מ ק ס י מ ה. י פ י פ י ה. ג י ב ו ר ה.
תקריב 
תגובות
שאפשר לקחת, לאפשר למישהו שאתה אוהב למות -אפילו אם הוא רוצה. אפילו אם אתה מבין שצריך.
אהבתיאהבתי
מה היא באמת היתה רוצה, אבל קחי בחשבון שמדובר במישהי שהתרגלה לחיות עם מוגבלויות גדולות והולכות ומה שבעינינו, הבריאים, נראה כחיים לא חיים, אולי נחשב בעיניה כמשהו ששווה להמשיך ולקיים.
אהבתיאהבתי
תודה על ההפניה חלי.
שקעתי כל כולי בבלוג של ענת והיתקליף. לא יאומן כמה כוח רצון נחישות ומקוריות יש לבחורה הזו, וכמה אהבה ורגישות יש לבן הזוג שלה. שובר
את הלב ועם זאת יש בבלוג משהו מאוד מאוד אופטימי, ומלא חיים.
נדיר.
אהבתיאהבתי
גם לחיים יש זכויות, לא רק לגוססים. לגוססים עוד יהיה זמן למות, אל דאגה. ובינתיים… איך אפשר שלא להלחם? ואיך אפשר שלא לנסות ולחזק ולתקן ולהדביק את חוט השערה הזו עליו תלויים
חייו של מי שאנחנו אוהבים כל כך?
יוסי וענת ענת ויוסי ענתיוסי יוסיענת.
לעשות הכל כדי לדחות את הפרדה הזו, אני כל כך מבינה את האיש הזה…
אני לא הייתי יכולה אחרת.
הלוואי…
אהבתיאהבתי
מה זאת אומרת?
אני יקרה, את יכולה להסביר ?
כי בעיני אין לאף אחד זכות על אף אחד אחר. בריא או חולה. חי או גוסס.
איך אפשר להרפות? באהבה ועצב אין סופיים.
ככה אפשר להרפות. מאהבה.
אהבתיאהבתי
אבל זו בדיוק הכוונה של חתימה על צוואה בחיים. שכשתגיע למצב שבו אין ביכולתך להגיד את רצונך תהיה שם הצוואה בחיים עדות למה שרצית, ועשית, כשהיית מסוגל.
זוהי ב ד י ו ק המטרה שלה.
אהבתיאהבתי
זה שאולי דעתה השתנתה בזמן שעבר מאז החתימה על הצוואה הזאת.
אהבתיאהבתי
ש ה ו א למד דברים –
ציטוט:
"אני למדתי מענת לכבד את החיים מעל הכל, יהיה תוכנם אשר יהיה. את זה למדתי אחרי שהמסמך ההוא נחתם" –
אז השאלה הנשאלת בדחילו ורחימו היא – מי אמר שדעתה השתנתה מאז שחתמה על צוואתה בחיים? מי יודע שמאבקה היומיומי לחיים בשלוש שנים אחרונות ודבקותה בהם מסמנים שינוי בדעתה, סותרים את רצונה להפסיק את המאבק כשיגיעו הפרמטרים שהיא החליטה שמספיקים?
אני לא מפסיקה לחשוב מה אם ענת ערה שם לגמרי, מתחת לשקט שהיא רגילה לו, לשיתוק, לעיוורון הכמעט מלא, מה אם היא כועסת שלא מכבדים את רצונה, נעלבת שמפקפקים בו, בה? מה אז?
אהבתיאהבתי
היא אחד הדברים והנדיבים ביותר שהחברה והחוק מעניקים לנו. חבל שהמתת חסד אסורה עדיין על פי החוק.
אהבתיאהבתי
אכן, דעתה השתנתה? מה אם, לאימתה הרבה, היא יודעת שהנה הנה חייה עומדים להסתיים על אף שבינתיים התחרטה, והיא בעצם, מעדיפה להשאר בחיים, ואולי היא אף מסתפקת בכך, ומודה על כל בוקר שהיא מתעוררת? מה אם? מה אם היא עברה תהליך כלשהו של הבשלה, והכרה, והבנה עמוקה יותר, שאנו, הבריאים, לא נוכל להבינו, ועכשיו היא עצמה חושבת שכל נשימה עבורה היא תענוג?
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, כי עקרונית, אני מהמצדדים של המתת החסד. רק שאם עלה כבר הספק, ולא אני זו שהעליתי אותו, אז צריך לתת לו מקום. ומקווה שלא אצטרך לעמוד במבחנים כאלו לעולם !!!
אהבתיאהבתי
כל מילה שלך נכונה ומדוייקת, מה אם..אין תשובה כנראה.
אף אחד לא הזכיר המתת חסד בהקשר הזה כאן – צוואה בחיים מבקשת לא להחיות במקרה והגעת למצב הדורש החיאה והנשמה.
מה שקרה לי הבוקר הוא שהיה לי, רק לי, ברור וצלול שאני שמחה ושלמה עם הצוואה בחיים שלי. ש א נ י בוחרת היום כך ומקווה שלעולם לא אעמוד, לא אני ולא אהובי במצב שידרוש אולי אחרת.
ומרגישה הרבה וחושבת היום ממש כל הזמן, על האוהבים את ענת
אהבתיאהבתי
אם לא היה תרגום אי אפשר היה להבין אותה.
אהבתיאהבתי
חתימתה על צוואה בחיים מחייבת, אפילו מוסרית
ויתכן שגם חוקית את אוהביה . בטח שהיא לא רוצה למות כפי שאמרה ליוסי השבוע, מי רוצה? אבל צריך לזכור שבצלילותה החליטה מהו הקו שהיא לא רוצה לחצות ולאיש אין זכות מוסרית להחליט עבורה היום כשהיא לא מסוגלת להבהיר את רצונה באופן עצמאי וברור.
רצונו של אדם כבודו.
אהבתיאהבתי
הזכות של החיים (יוסי) להילחם עד חורמה על כל רגע שנותר לו עם האישה שהוא אוהב. וזכות נוספת יש לו, ליוסי, לקוות.
גם אם הוא בוחר לפרש את הצוואה שלה באופן אחר ממה שאת או אני היינו מפרשות אותה. אם לפני שבועיים שלושה ענת אמרה לו שהיא לא רוצה למות, אני לגמרי מבינה כיצד אפשר להאיר את הצוואה של ענת באורו של המשפט היחיד הזה.
זה כנראה מה שאני הייתי עושה.
זה קשה לחשוב שאי הנוחות (בלשון המעטה) בה ענת נמצאת היום תימשך ותימשך ותימשך "רק" כי בן הזוג שלה מתקשה להרפות אבל אני לא רואה איך מכבים את הניצוץ של האישה הזו שאחת לכמה זמן, תוך מאמץ אדיר, מצליחה לשלוח יד מהאפלה בה היא שרויה ומביעה את רצונה.
וזה אולי יזעזע אותך לקרוא שאני דווקא חושבת שלפעמים יש לנו זכות על מישהו אחר. האהבה היא לא רק היכולת להרפות אלא גם הזכות להתעקש אם יש שביב של תקווה. או אפילו שביבו של שביב.
אני מאמינה שיוסי הוא לא איזה סדיסט מטורף והוא ידע מתי יגיע הרגע להרפות באמת
ענת תגיד לו.
אהבתיאהבתי
חובה עלינו לכבד את החלטתו. חובה.
אהבתיאהבתי