תקריב

.

.

בליינד דייט? מה פתאם בליינד דייט? מי בדיוק בליינד בדייט הזה? מה בליינד בי?

google אחד וזהו.

לא רוצה!

באמת לא רוצה.

אורית אומרת שצריך. גלי אומרת שמספיק להתפנק.

הדס שואלת איך בדיוק אני חושבת לפגוש את הגבר שאני חושבת לפגוש?

ברמזור בדרך לְבֵּית הספר או ברמזור בדרך מִבֵּית הספר?

רוני אומר….טוב רוני תמיד אומר דברים יפים כל כך. ומדוייקים לי.

ואני אומרת להם, שאוהבים אותי ושמחים איתי שתפסיקו לבלבל במח,

הנה, עובדה שזה קרה –

"מתי לאחרונה?" – שואלת ג. בחיוך הזה שלה –

ואני מביטה בה במבט הזה שלי ואומרת לה שתשתוק –

שלא חשוב מתי, חשוב העקרון.

אהה היא אומרת לי ומתחילה מהתחלה. מנסה להסביר לי שוב.

לאט לאט. במילים שאני אצליח להפנים ולא להבהל.

לאט לאט –

לְמָה זה טוב? הבליינד דייט כמובן –

לא העקרון הבסיסי של גבר פוגש אשה/ ואשה פוגשת גבר.

העקרון מצויין. ממש לטעמי.

היו לי ארבע בכל חיי. ארבע פגישות 'עיוורות' –

הראשונה בגיל חמש עשרה עם אח גדול של ילד מהכיתה וזה באמת  לא נחשב,

השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, בודדה כמו שאפשר רק בניו יורק,

הוא היה, ועדיין, חבר של חברים מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק.

אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס בארה'ב, מבריק, כריזמטי בטרוף וממש לא.

והשתיים האחרות קרו בשנתיים האחרונות –

כשאני כבר הסה'כ של עצמי, של הביאוגרפיה שלי ושל חיי.

אופס…סטטיסטיקה. …אחת לשנה אני מסכימה?

מאז שהתנפצה הזוגיות המשפחתית שלי הסכמתי לשתיים מהסוג הזה.

הרבה מאד טלפונים ובקשות והצעות הגיעו אלי ולסביבתי. ועדיין.

באמת שהמון. כמה מפתות מאד. כמה מוזרות במיוחד.

הרבה הצעות ששוות סיפור פעם –

ובמשך הזמן הארוך הזה, כשמהומת המפץ נרגעה מעט – כי היא לעולם לא נעלמת  –

הסכמתי לכמה טלפונים ומתוכם, שתיים הפכו ל'פגישות'.

בראשונה הופיע גבר גבוה, מרשים, מצליח מאד, קל דיבור –

דבר המקל על הדקות הראשונות….הכל מצויין….אבל המכנסיים.

מכנסי עור. נו? מה אני אמורה לעשות?

להבין? להתאפק משיפוט פזיז? לזכור שאסור לשפוט מישהו על סמך זוג מכנסיים?

שאם הוא היה צרפתי או איטלקי יתכן שהוא לא היה נפסל כל כך מהר ועל סמך מה?

לא הצלחתי לזכור את החוקים הבוגרים, המעשיים, המעציבים האלה ולהתאפק בשיפוט.

אין סיכוי.

בשניה הופיע גבר חביב. באמת. רגיש. פגוע. מתוק. לא מסעיר. שיחה פשוטה. אישית.

או. קיי. סכמנו.

אני אשה שטחית. בלתי אפשרית. לא מצליחה להתעלות מעל פרטים שוליים (?) כמו

מכנסי עור, מילים נעימות וחסרות משמעות, סטיגמות B M W  או מחזיק המפתחות.

אבל מה יהיה?

מה פתאם בליינד דייט?

לא רוצה!

מעולם לא הייתי בחורה של דייטים. של בדיקות. ננסה. נראה מה יקרה.

מה פתאם. ככה באמצע? מעולם ולעולם ו never .

רק רומנים סוערים. הרפתקאות מעלפות. סיפורי אהבה ענקיים.

או כלום. גם בסדר.

מ צ ד   ש נ י כפי שנהוג להגיד באולמות בית המשפט שמשם מגיע המועמד הבא:

לא לא. עדיין לא הסכמתי –

אמרתי שמחר אתן תשובה אם לתת לו את הטלפון שלי.

במשחק ה 1 2 3 4 5 שהסתובב כאן כתבתי והבנתי שזה לא רעיון טוב.

לא לי. שגם ארבע לאורך כל כך הרבה שנים, זה הרבה מדי בשבילי.

יותר מדי מתח. כמה להשתדל? מה ללבוש? להתאפר? להיות במיטבי?

ואני….אם אני צריכה, או רוצה, יש לי מיטבי. באמת.

להיות חלי גולדנברג?

להיות מהחיים?

אני והסמרטוטים הגדולים בשלוש מידות, הגופיות הלבנות והסניקרס המרופטים?

הג'ינס בן העשרים – כן, הוא עולה –  הגולף השחור והמגפיים המצויינים ההם.

כי 'כמו בסרטים' אי אפשר להיות יותר משעתיים וגם זה, רק עם תאורה ממש מוצלחת :) –

ומי בכלל רוצה? אז עכשיו נכנס החוסר בטחון?

אולי ההיא מהחיים 'תאכזב' לעומת ההיא שלא התבגרה, הבת אלף ההיא מ'הלהקה',

או אפילו ההיא היותר מבוגרת שמחייכת מהמסך לפעמים?

לא. החשש הזה באמת רחוק ממני, או לפחות מתחבא ממש טוב ומציץ רק בבקרים ממש,

אבל ממש רעים במיוחד.

אין לי חוסר בטחון באני. בעצמי. בחיים האמיתיים שלי. ממש לא.

אבל מה פתאם לפגוש מישהו שאת לא מכירה?

מה פתאם להפגש, לנסות להכיר ולתקשר עם אדם זר?

על מה? על מי? בזכות מה? על סמך מה? –

בנסיון האחרון, מבחינתי האחרון לתמיד, הגבר הנחמד והעדין ההוא כמעט צחק עלי.

תקח אותי מהבית שלי עניתי בפליאה וורשאית כשהוא ברר איפה ניפגש.

ארוחת ערב? שאלתי בתמימות כשהוא שאל לאן נלך

והוא ביושר גדול הסביר לי את הטעויות שלי, שמראות כמה אני באמת לא במשחק הזה,

לא מבינה כלום:

ואם אני ממש לא לטעמך? ואם תרצי לעזוב אחרי חמש דקות?

את איתי באוטו, בדרך לארוחת ערב, מינימום שעתיים וחצי…איך תמלטי?

הדרך הנכונה הסביר לי הגבר האדיב והנחמד ההוא ששלט בדרכי הבליינדייטים,

היא להפגש לקפה קצר, כל אחד מגיע מחייו הוא, מדברים, מריחים, נפרדים –

ורק אז 'זה' מתחיל.

לא רוצה ככה. לא רוצה חוקים, סימנים מוסכמים וnext.

המועמד לשנה זו:

יש לו שם נעים וטוב – אמרתי שאני קטנונית ושטחית.

הוא עורך דין – אמרתי שאמא שלי קטנונית ושטחית?

הוא אבא מצויין לילדים גדולים – עדויות מהיימנות מעדות מהיימנות.

הוא חכם. הוא מקסים.

הוא גבוה – ראו סעיף אחד.

הוא מבשל.

גיאוגרפית הוא ככה בסביבה.

הוא 'בחור' יותר מ'דוד'.

הוא בגילי.

ורק הרעיון לשבת מול גבר שאני לא מכירה, כשהמטרה המוצהרת של המפגש ביננו –

שלו, וגם שלי כנראה – נמצאת על השולחן. בלי מילים מפורשות, אבל נמצאת –

וכל היתר…..נפנוף כנפיים ומשחק חיזור –

יורם קניוק ספר לי פעם שהטווסה עיוורת צבעים. הזנב המפואר, הצבעוני והמדהים של הזכר

הטווסי נפתח ונפרש במלוא עוצמתו וצבעוניותו….לריק.

ובפגישה התיאורטית ההיא, כשהבדיקה ההדדית מתקיימת בכל רגע מתחת למילים הנאמרות

בטון המנסה לנהל שיחה בתנאים בלתי אפשריים, אי הנוחות שמתעוררת בי גדולה מדי.

ואני זוכרת שאת הגברים / רומנים / מערכות יחסים האחרונים שלי מאז ש……

הכרתי בדרך הרגילה, המצחיקה, המוזרה ההיא שהחיים מסדרים לפעמים ברשלנות מיקרית

וחן רב כל כך –

מצד שני –

אם אספור ברצינות איך ואיפה וכמה גברים שווים ומקסימים, שובי לב ונבונים, פשוטי חיים

ומנטשים פגשתי והכרתי מאז ש……. בדרך הרגילה והמקרית שבה החיים מזמנים לנו אנשים,

חברים ובני זוג בחיים, בטוח תשאר לי אצבע פנויה כדי לחייג לאורית ולהגיד לה ש……?

.

מצד שני….

.