ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה ?

y n e t

העיתונאית דנה ספקטור לא מבינה מדוע א' קפאה, כהגדרתה,
ולא צעקה כשהנשיא קצב ביצע בה לכאורה את המעשים בהם הוא מואשם.
"מה עומד מאחורי הקיפאון הנשי המוזר הזה?" היא שואלת בתוכנית שתשודר הערב.
"כשחנוכייה מאוד כבדה נמצאת מאחור ואפשר להכות בנשיא, יש משהו מוזר בטענה של
הבחורה הזאת שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".
ספקטור ממאנת להאמין שכאשר "גבר לא אטרקטיבי בעליל, צהבהב שיניים, מתקיף אותך,
הוא הנשיא, יש בחוץ לפי אנשים שעוברים, זה אור יום והאישה לא צורחת".

" יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת
שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".

ואני דווקא מחבבת אותה, את הג'ינג'ית –

ופעם כשנפגשנו באיזה מכירה מוקדמת של משהו איפהשהו היא אמרה לי מילים טובות עלי ואני

אמרתי לה עליה – שמחתי – אני אוהבת, לרוב, את הטור שלה. כשראיתי פעמיים שלש את "בנות",

אני מאנשי yes – היא הייתה שנונה ומדליקה ודווקאית באופן גלוי. גלי חברתי אוהבת אותה מאד.

היא קולית ואינטליגנטית ואני בעדה. ועכשיו זה.

"יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת שלא צרחה
ולא השמיעה פיפס".

מה אני אמורה לעשות עכשיו?

הרי אם זו הייתה ענבל גבריאלי או אודטה או אני יודעת, נינט, הייתי משחיזה את האצבעות, מחדדת

את הלשון, מרשה למח שלי לעלות באש ומסבירה לאישה הנמהרת בלשונה ו/או הכל כך אטומה

הזו לא רק כמה נזק היא גורמת לאלפי/עשרות אלפי נשים במדינה ברגע אחד, לא רק כמה טיעונים

ולגיטימציה היא נותנת לגברים מטרידים וכופים עצמם ואונסים שיגידו: אז למה היא לא צעקה?

חשבתי שהיא נהנתה – או – אם היא הייתה אומרת, הייתי מפסיק.

ולראיה, עברה שעה/שעה וחצי, הציצו בטוקבקים ב ynet – חצי מהם, או לפחות רבים 'מבינים'

את דנה ומסבירים שהיא צודקת. תגובה מספר שמונים ושתיים – ירון מהצפון כותב: "דנה. יצאת

ענקית. צודקת, נמאס מהטרור הפמניסטי"-

הייתי שואלת אותה אם היא באמת מאמינה במה שהיא אמרה?

ואני יודעת שלא יתכן. ואני זוכרת במעומעם טור עדות אישית שלך על הטרדה/כפיה מינית שבו

העדת אחרת. ואני גם לא מאמינה שבמודע, לצורכי רייטינג לתכנית חדשה – רציתי, לא רצו אותי –

החלטת לעשות פרובוקציה. לא מתאים לך.

נסחפת בלהט הטיעון לא? המילים שטפו ולא עצרת, נכון?

אני מבינה למה התכוונה דנה ספקטור. אשה מצליחה, אינטליגנטית, חזקה, בטוחה בעצמה,

שיודעת נכון להיום שאין אפשרות שמשהו או מישהו יכול לכפות עליה את רצונו. לפחות

מבחינה מינית, שבכוחה להתנגד. היא מאמינה שאם חלילה יקרה, היא תושיט יד ותלחם.

היא תפתח את הפה ותצעק. היא לא תאפשר לגבר לתקוף אותה מינית ולהצליח.

זה לא יתכן בעולמה.

אני מבינה מה הייתה, אני חושבת, הכוונה של ספקטור – אני מבינה את ה" הלו….מישהו

מעיז לשים עליך יד….לגעת בך בלי שאת רוצה….מה זאת אומרת את שותקת,

מה זאת אומרת? אין לך פה? מיתרי קול?"

אני מבינה ובכל זאת….היא אומרת: " יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת" –
" היא טוענת שהיא קפאה. פשוט קפאה" .

את מפקפקת בטענתה? את מטילה ספק באמינותה? את חושבת שהיא משקרת?

מה מוזר? איך מוזר? במה את מפקפקת ולמה? כי היא לא הגיבה כמו שנדמה לך,

מתוך החיים שלך, מתוקף היותך את, כמו שאת מאמינה שהיית מגיבה.

כי בעיניך השיתוק, הכניעה הם לא אופציה.

good for you מותק –

אבל איך מרגישות עכשיו כל הנשים שלא הצליחו לצעוק ?

הנשים שהפחד שיתק אותן, שהאיומים ששמעו, הכאבים שסבלו, האימה הצליחה לשתק

את גופן ואת קולן. שבפעם היחידה ש'זה' קרה או לאורך החודשים והשנים ש'זה' קרה,

משטר טרור גברי שהפחיד, וכפה עצמו, ואיים, והצליח לשתק, והצליח להצמית וניצח.

מה הן חושבות על עצמן עכשיו, בגללך? איך הן מרגישות?

כשלון? תעוב עצמי? בוז עצמי?

העובדות הן שנשים לא תמיד מצליחות להדוף, להרחיק', ל'נַצֵח' גברים שמתקיפים אותן או

כופים עצמם עליהן. העובדות האלה לא הופכות את הנשים האלה ל 'אשמות' בכלום.

גם לא בפסיביות. שום אשמה.

עכשיו הן שומעות מאשה חזקה, מצליחה, זוגית, קרייריסטית, יפה, מפורסמת, כזו שחייה

מצטיירים מרחוק, מהטלוויזיה והעתון כחיים נפלאים –

הן שומעות שלה, לה זה לא היה קורה ל ע ו ל ם. שהיא, היא לא הייתה נותנת לזה לקרות בשקט.

אין מצב. היא הייתה עושה משהו. לא שוכבת שם בשקט. כנועה. כמו אשה ממאה אחרת.

נותנת לגבר כוחני, מגעיל ומאיים לעשות בה כרצונו. לא צועקת. לא מתגוננת. היא לא.

ואני מקווה, כל כך מקווה שאם אי פעם, חלילה, מישהו, גבר ינסה לכפות עלי שוב,

איזה סוג של קירבה פיזית שאני לא ארצה בה, בכח, באיומים או באלימות,