ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה ?

y n e t


העיתונאית דנה ספקטור לא מבינה מדוע א' קפאה, כהגדרתה,
ולא צעקה כשהנשיא קצב ביצע בה לכאורה את המעשים בהם הוא מואשם.
"מה עומד מאחורי הקיפאון הנשי המוזר הזה?" היא שואלת בתוכנית שתשודר הערב.
"כשחנוכייה מאוד כבדה נמצאת מאחור ואפשר להכות בנשיא,  יש משהו מוזר בטענה של
הבחורה הזאת שלא צרחה ולא השמיעה פיפס".
ספקטור ממאנת להאמין שכאשר "גבר לא אטרקטיבי בעליל, צהבהב שיניים, מתקיף אותך,
הוא הנשיא, יש בחוץ לפי אנשים שעוברים, זה אור יום והאישה לא צורחת".

" יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת
שלא צרחה ולא השמיעה פיפס
".

 

ואני דווקא מחבבת אותה, את הג'ינג'ית –

 

ופעם כשנפגשנו באיזה מכירה מוקדמת של משהו איפהשהו   היא אמרה לי מילים טובות עלי ואני

אמרתי לה עליה – שמחתי –   אני אוהבת, לרוב, את הטור שלה. כשראיתי פעמיים שלש את "בנות",

אני מאנשי yes – היא הייתה שנונה ומדליקה ודווקאית באופן גלוי.  גלי חברתי אוהבת אותה מאד.

היא קולית ואינטליגנטית ואני בעדה. ועכשיו זה.

"יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת שלא צרחה
ולא השמיעה פיפס
".

מה אני אמורה לעשות עכשיו?

הרי אם זו הייתה ענבל גבריאלי או אודטה או אני יודעת, נינט, הייתי משחיזה את האצבעות, מחדדת

את הלשון, מרשה למח שלי לעלות באש ומסבירה לאישה הנמהרת בלשונה ו/או הכל כך אטומה

הזו לא רק כמה נזק היא גורמת לאלפי/עשרות אלפי נשים במדינה ברגע אחד, לא רק כמה טיעונים

ולגיטימציה היא נותנת לגברים מטרידים וכופים עצמם ואונסים שיגידו: אז למה היא לא צעקה?

חשבתי שהיא נהנתה – או – אם היא הייתה אומרת, הייתי מפסיק.

ולראיה, עברה שעה/שעה וחצי, הציצו בטוקבקים ב ynet –  חצי מהם, או לפחות רבים 'מבינים'

את דנה ומסבירים שהיא צודקת. תגובה מספר שמונים ושתיים – ירון מהצפון כותב:  "דנה. יצאת

ענקית. צודקת, נמאס מהטרור הפמניסטי"-

הייתי שואלת אותה אם היא באמת מאמינה במה שהיא אמרה?

ואני יודעת שלא יתכן. ואני זוכרת במעומעם טור עדות אישית שלך על הטרדה/כפיה מינית שבו

העדת אחרת. ואני גם לא מאמינה שבמודע, לצורכי רייטינג לתכנית חדשה – רציתי, לא רצו אותי –

החלטת לעשות פרובוקציה. לא מתאים לך.

נסחפת בלהט הטיעון לא? המילים שטפו ולא עצרת, נכון?

אני מבינה למה התכוונה דנה ספקטור. אשה מצליחה, אינטליגנטית, חזקה, בטוחה בעצמה,

שיודעת נכון להיום שאין אפשרות שמשהו או מישהו יכול לכפות עליה את רצונו. לפחות

מבחינה מינית, שבכוחה להתנגד. היא מאמינה שאם חלילה יקרה, היא תושיט יד ותלחם.

היא תפתח את הפה ותצעק. היא לא תאפשר לגבר לתקוף אותה מינית ולהצליח.

זה לא יתכן בעולמה.

אני מבינה מה הייתה, אני חושבת, הכוונה של ספקטור – אני מבינה את ה" הלו….מישהו

מעיז לשים עליך יד….לגעת בך בלי שאת רוצה….מה זאת אומרת את שותקת,

מה זאת אומרת? אין לך פה? מיתרי קול?"

אני מבינה ובכל זאת….היא אומרת:  " יש משהו מוזר בטענה של הבחורה הזאת" –
" היא טוענת שהיא קפאה. פשוט קפאה" .

את מפקפקת בטענתה?  את מטילה ספק באמינותה?  את חושבת שהיא משקרת?

מה מוזר? איך מוזר? במה את מפקפקת ולמה? כי היא לא הגיבה כמו שנדמה לך,

מתוך החיים שלך, מתוקף היותך את,  כמו שאת מאמינה שהיית מגיבה.

כי בעיניך השיתוק, הכניעה הם לא אופציה.

good for you מותק –

אבל איך מרגישות עכשיו כל הנשים שלא הצליחו לצעוק ?

הנשים שהפחד שיתק אותן, שהאיומים ששמעו, הכאבים שסבלו, האימה הצליחה לשתק

את גופן ואת קולן. שבפעם היחידה ש'זה' קרה או לאורך החודשים והשנים ש'זה' קרה,

משטר טרור גברי  שהפחיד, וכפה עצמו, ואיים, והצליח לשתק, והצליח להצמית וניצח.

מה הן חושבות על עצמן עכשיו, בגללך?  איך הן מרגישות?

כשלון? תעוב עצמי? בוז עצמי?

העובדות הן שנשים לא תמיד מצליחות להדוף, להרחיק', ל'נַצֵח' גברים שמתקיפים אותן או

כופים עצמם עליהן. העובדות האלה לא הופכות את  הנשים האלה ל 'אשמות' בכלום.

גם לא בפסיביות. שום אשמה.

עכשיו הן שומעות מאשה חזקה, מצליחה, זוגית, קרייריסטית, יפה, מפורסמת, כזו שחייה

מצטיירים מרחוק, מהטלוויזיה והעתון כחיים נפלאים –

הן שומעות שלה, לה זה לא היה קורה ל ע ו ל ם. שהיא, היא לא הייתה  נותנת לזה לקרות בשקט.

אין מצב. היא הייתה עושה משהו. לא שוכבת שם בשקט. כנועה. כמו אשה ממאה אחרת.

נותנת לגבר כוחני, מגעיל ומאיים לעשות בה כרצונו. לא צועקת. לא מתגוננת. היא לא.

ואני מקווה, כל כך מקווה שאם אי פעם, חלילה, מישהו, גבר ינסה לכפות עלי שוב,

איזה סוג של קירבה פיזית שאני לא ארצה בה, בכח, באיומים או  באלימות,

אני אצליח לצעוק, לשבור, להלחם.

ואני מקווה בשבילך דנה, באמת,

שלעולם לא תצטרכי להעמיד במבחן המציאות את האמונה שלך בעצמך.

ל ע ו ל ם .

ואני דווקא מחבבת אותה. את דנה ספקטור. איך יוצאים מזה?

*  *  *

עדכון יום שלישי אחה'צ

"המתלוננות התנגדו מילולית ופיסית"
יום שלישי, 30 בינואר 2007, 17:56

טיוטת כתב האישום נגד קצב: בטיוטת כתב האישום מתוארים שני המקרים, של א' ממשרד
התיירות ושל א' מלשכת הנשיא. על פי הנטען בטיוטה, בשני המקרים נכנסו הנשים למשרדו
של קצב בעת שהיה שם. בזמן שהיו עם גבן אליו נצמד אליהן קצב, ליטף אותן ותפס אותן.
לאחר מכן הפשיטן תוך שימוש בכוח. במקרה של א' ממשרד התיירות הפשיט קצב את
חצאיתה ותחתוניה ואז אנס אותה מאחור.
במקרה של א' מלשכת הנשיא זימן אותה הנשיא ללשכתו. בשלב מסוים כשהיתה עם גבו
אליו נצמד אליה קצב מאחור. הוא תפס בחזה כשהוא מאחוריה, משך אותה לשולחן סמוך
ואז הפך אותה כשפניה עליו, הוריד את מכנסיה בכוח ותוך איום חדר אליה בכוח.
שני המקרים מתארות השתיים כי התנגדו מילולית למעשה,וכן ניסו להתנגד באופן פיסי.

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

עצומה נגד הסכם חנינה מראש לנשיא אם יועמד לדין

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310

– באנונימיות מספרות עשרות/מאות נשים/נערות על הטרדות
מיניות, אונס, ניצול מיני, השפלה ומה לא. הרבה שקט. מעט צעקות.

חשוב חשוב חשוב לקרוא. רק כשקוראים אלפי מילים, מאות מקרים,
מתחילים להבין, אולי, את גודל האימה, הפחד והחוסר יכולת לצעוק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוטי מורל  On 29 בינואר 2007 at 19:18

    .

    אהבתי

  • עדה מאונס  On 29 בינואר 2007 at 19:22

    דווקא אותה דנה ספקטור כתבה במדורה בידיעות, אפרופו חנן גולדבלט, איך היא עצמה מצאה את עצמה במצב דומה מאד לאונס, עם אישיות מאד מפורסמת. (אני גם יודעת מי, וכל הקהילייה הספרותית היתה מזדעזעת לו ידעה). האם דנה ספקטור בעטה לו בביצים וצרחה? כנראה שלא.

    אהבתי

  • שלומית הברון  On 29 בינואר 2007 at 19:48

    שאף אחד מעולם לא תקף את דנה ספקטור, אחרת היא הייתה מבינה יופי מה זה האלם הזה בו את נתקפת כשמישהו מנסה לעשות לך משהו רע.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29 בינואר 2007 at 20:37

    שמשהו דפוק בחינוך של הבנות.

    למה היא לא ניערה אותו ממנה?
    הרי הוא לא הפעיל כוח, הרי היא צעירה וחזקה ולא היתה לה בעיה להיפטר ממנו.

    אם זה היה גבר זר מסריח וחסר שיניים בשוק, היא לא היתה מעיפה אותו?

    אם מישהו היה מתקרב לגבר בצורה כזאת, הוא לא היה מעיף אותו ממנו?
    אילו היית את רואה מישהו מתקרב כך למישהי אחרת, לא היית מעיפה אותו?

    אז למה את לא מעיפה אותו כשזו את עצמך?

    התשובה – כי לא נעים, כי את לא בטוחה, כי את לא רוצה לפגוע, כי את פוחדת להכאיב פיזית.

    גישה דפוקה, ללא ספק, אבל גישה דפוקה שאפשר להיפטר ממנה. היא רק תוצאה של חינוך והלך מחשבה.

    ומה בדיוק חושב הגבר שלא מנערים אותו? הוא חושב את הדבר המובן מאליו – שהוא לא לא רצוי.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29 בינואר 2007 at 20:40

    זו אני מההודעה העלומת שם שמלמעלה, ורציתי להוסיף דבר חשוב:

    את הגישה הדפוקה הזאת אסור לנו להנחיל לבנותינו!

    אהבתי

  • ח ל י  On 29 בינואר 2007 at 20:46

    http://www.notes.co.il/chelli/27769.asp
    אין ביננו ויכוח או חילוקי דעות.

    העובדה שנשים לא תמיד מצליחות להדוף, להרחיק ל'נצח' גברים שמתקיפים אותן או כופים עצמם עליהן לא עושה את הנשים האלה 'אשמות' בכלום. גם לא בפסיביות. כן צריך לחנך. גם את הנשים ובעיקר את הגברים.

    אהבתי

  • מיקי  On 29 בינואר 2007 at 21:08

    וכל מי שאי פעם עברה תקיפה מינית, אפילו "מינורית", יודעת את זה.
    ואגב – לטעמי דנה ספקטור מעולם לא היתה שנונה, חזקה ומקסימה. יותר נכון היא היתה פרחה עם יצר חשיפה עצמי ורצון לתשומת לב על גבול החולניים.

    אהבתי

  • נאורה  On 29 בינואר 2007 at 21:20

    הקהיליה הספרותית – לפחות חלק גדול ממנה- יודעת, ובוחרת לסתום את הפה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29 בינואר 2007 at 21:23

    כנראה לא הסברתי את עצמי, כי לצערי דווקא יש בינינו ויכוח.

    את עצמך דיברת על נשים ש"משותקות מאימה" ומשום כך לא מצליחות לעשות כלום. הרי איננו מדברות על אונס אלים. אנחנו מדברות על גברים כמו משה קצב, גבר מקשיש ונמוך קומה, בתוך הלשכה שלו.

    כמה כוח הופעל שם? האמנם אישה צעירה לא היתה יכולה להתנער ממנו? ומה עם לצעוק עליו כך שישמעו אותה מעבר לדלת, גם מיתרי הקול שלה השתתקו?

    אז למה האימה המשתקת? למה חוסר האמון ביכולת שלך להתנגד אפילו בטיפה.

    זה טוב מאד לחנך את הגברים, אבל עד שהם יתחנכו, כדאי לחנך את הבנות שלנו – שלא יפחדו להגן על עצמן. בדיוק כמו שאנחנו מחנכות אותן לא לדבר עם זרים ברחוב, אפילו אם הם נורא משכנעים.

    אהבתי

  • ח ל י  On 29 בינואר 2007 at 21:26

    וזה כל מה שאני מוכנה להגיד לך על זה –
    לעולם. לעולם אל תדוני….ואת ההמשך את יודעת.
    ל ע ו ל ם .

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29 בינואר 2007 at 21:42

    את לא מצליחה להבין את מה שאני אומרת, או שאני לא מצליחה להסביר.

    לא דנתי אף אחד.

    אמרתי שאפשר וצריך ללמד את הבנות הצעירות להיות מוכנות להגן על עצמן. לא בעניין של ללמד אותן קראטה, אלא במוכנות הפסיכולוגית להתגונן. כמו שאת מגינה על עצמך מפני חפץ נופל, מפני רכב מידרדר. זה הדבר הכי טבעי בעולם.

    ואת מן הסתם חולקת על זה.

    ליל מנוחה

    אהבתי

  • ח ל י  On 29 בינואר 2007 at 21:46

    כמה כוח הופעל שם? האמנם אישה צעירה לא היתה יכולה להתנער ממנו? ומה עם לצעוק עליו כך שישמעו אותה מעבר לדלת, גם מיתרי הקול שלה השתתקו? – את שאלת
    לילה טוב :)
    no hard feelings

    אהבתי

  • תראזימאכוס  On 29 בינואר 2007 at 22:13

    אז למה היא הלכה עד אליו, אחרי שהיא חזרה לארץ, כדי לברר אם הוא זה ששלח אליה שליחים שיציעו לה 200 אלף דולר ?

    בחורה שנאנסה הולכת להיפגש עם האנס ביחידות שנים אחרי ?

    אהבתי

  • ח ל י  On 29 בינואר 2007 at 22:19

    היא כבר מרגישה שהיא יכולה להתמודד איתו, לתקן לעצמה את הדרך שבה קרו הדברים אז.
    היא גדלה, התבגרה והתחזקה ולעמוד פנים מול פנים עם גבר שהצליח פעם, מזמן, כשהיית ההיא להשפיל אותך, עכשיו את לא מוכנה וכן, את רוצה להביט לו בעיניים וללכת להתלונן. כי עכשיו את יכולה, עכשיו את רוצה.

    אהבתי

  • תראזימאכוס  On 29 בינואר 2007 at 22:40

    תראי, תחושת הבטן שאכן הוא אנס אותה, הפעיל כח ומניפולציות. כמובן שצריך להיזהר ולחכות להכרעת בי"מ.

    אבל חייבים להודות שקשה להאמין שאחרי שעברה טראומה כזו וברחה לחו"ל ממנו, היא חוזרת ונפגשת איתו ביחידות.
    והיא לא הלכה למשטרה מיוזמתה כדי להתלונן אלא זומנה כדי להעיד בענין חשד לסחיטה. ורק במהלך החקירה שלפה את התלונה שלה. אז אולי בכל זאת היא ניסתה לסחוט אותו ?

    אהבתי

  • ירושלמי שאיבד כינוי  On 29 בינואר 2007 at 22:44

    מי היה מאמין לה שזאת לא "התנקשות"?

    אהבתי

  • ספרותי  On 29 בינואר 2007 at 22:46

    מיהו בדיוק איש הקהיליה הספרותית הזה? תני רמז, ולו באקרוסטיקון.

    אהבתי

  • מעין  On 29 בינואר 2007 at 23:37

    יש לי תחושה חזקה שהספקטור אמרה מה שאמרה כדי לעורר עניין ודיון. זכור לי טור שלה, כשנחשפה פרשת חנן גולדבלט, בו טענה דבר הפוך. אחרי הכל, לא כל כך מעניין לצפות בהנהונים לגבי קונצנזוס.
    מה שכן, הייתי רוצה לראות אותה חובטת עוד קצת (או הרבה) בניר קיפניס. ובכלל, מעניין אם כשקיפניס ישב מולה הוא ראה עיתונאית מראיינת או אובייקט עם בליה בפוטנציה. אם היתה מגיעה גם לזה, היה יכול להיות מחוטט כמו שצריך.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29 בינואר 2007 at 23:55

    לפני כמה שנים השתתפתי בקורס הגנה עצמית לנשים, שכוון בדיוק לעניין הזה של התגוננות מתקיפה מינית.
    בשיעור הראשון, אחרי עבודה בזוגות שבה למדנו אי אלו תנועות התגוננות, התבקשנו להסתדר בשורה ליד הקיר של אולם הספורט. היינו צריכות לרוץ ביחד אל הקיר שמנגד תוך השמעת צעקה. היה יופי. אחר כך היינו צריכות לעשות את זה כל אחת בנפרד.

    לא הצלחתי. לרוץ כן, אבל לא להשמיע קול. אני אפילו לא יודעת מה היה כל כך קשה. הצלחתי רק אחרי כמה ניסיונות, ורק אחרי שמשתתפת נוספת רצה וצעקה אתי. ולא הייתי היחידה.
    לאחר מכן ובמהלך הקורס כולו למדנו, למידה פיסית ולא רק כהבנה תיאורטית מופשטת, שהשמעת הקול מפעילה את הגוף והופכת אותו מוכן להתגונן, מחברת את הגוף לרצון ולשליטה בסיטואציה, גורמת לך להיות כאן ועכשיו, לא לברוח להלם ול"נוחיות" שבאני-לא-מאמינה-שזה-קורה-לי. וראינו שזה לא קורה מעצמו – השמעת קול, צעקה, תגובה מילולית – אלה דברים שהיינו צריכות לתרגל, יחד עם העבודה הפיסית, במשך 20 מפגשים!

    והעניין הוא שזה לא כל כך טריוויאלי. אין מה להיכנס עכשיו לסיבות – החינוך שנשים מקבלות, הלגיטימציה הזו להיכנס להלם במקום להתמודד – הכל נכון. וודאי שזה גם בידינו, כמו שכתבו כאן.

    אבל לפני הכל צריך להכיר בדפוס התגובה ולהבין שהוא מאפיין הרבה נשים: שיתוק והלם בתור ברירת המחדל בסיטואציה קשה. חוויתי את זה, למרות שאף אחד ממכריי, חבריי, בני משפחתי ובן-זוגי לא היו מכנים אותי אשה כנועה ו"סמרטוטית". להיפך. אז מה? זה לא הפך את חוסר האונים והשיתוק שחוויתי באותה סדנה לפחות חזקים.

    ואגב, כל מי שעיניו בראשו, גבר או אשה, יודע לזהות הלם. כל אמירה אחרת היא פשוט היתממות.

    אהבתי

  • תמי  On 29 בינואר 2007 at 23:59

    אז אולי בכל זאת היא ניסתה לסחוט אותו ?

    נתחיל בזה שלא מדובר ב"היא" אחת. מדובר ב- 14.
    מדובר בשמועות שרצו שנים וכל העיתונאים מודים בזה עכשיו, שמענו אבל לא בדקנו.
    למה הטענה הזו, על סחיטה, לא עולה כשמדובר בכל מקרה פשע מסוג אחר?
    האין זה מדהים שרק קורבנות תקיפה מינית, שמהוות את רוב האוכלוסיה הנשית, מייד מואשמות בעצמן?
    ואם היא לא אשמה בסחיטה היא אשמה באי הרמת חנוכיה והטחתה בנשיא.
    אוקיי. שכל אחת שישבה פעם באוטובוס והרגישה םתאום שמישהו נוגע בה, או הבוס בעבודה שחיבק אותה או החליק יד, או המפקד בצבא או סתם מישהו שיצאה איתו ולא היתה בטוחה שהיא רוצה אבל פתאום מצאה את עצמה משוכנעת שאסור לה, אסור לה עכשיו להביע התנגדות כי זה לא ראוי והיא כבר בעצמה הכניסה אותו הביתה ומה פתאום..
    נכון שזה קרה לכולכן, נשים יקרות? ושתקתן?
    אז למה המתלוננת נגד הנשיא אשמה? כי נורא היינו רוצות בעצמנו להטיח חנוכיה בראש של כל מי שאי פעם תפס אותנו ברחוב והיה משוכנע שאנחנו שייכות לו פשוט כי התחשק לו?
    אבל לא עשינו את זה
    וקל יותר להאשים משיהי אחרת בזה שזה קרה לה
    מאשר להבין שמדובר בחברה שמחנכת אותנו שזה יקרה לנו, ושכדאי לנו לשתוק.

    אהבתי

  • A  On 30 בינואר 2007 at 00:03

    נלמד מא' האמיצה וחברותיה ובפעם הבאה נתלונן.

    אהבתי

  • גראפץ  On 30 בינואר 2007 at 01:54

    זה בעיקר אחת את השנייה, בגלל זה אין נשים שמאמינות לנשים אחרות ובגלל זה יש את ספקטור שמפעילה את כל המניפולציות ושמעלה על הגרדום
    נשים שלא מגיבות כמוה, וכמוה בדיוק.
    וגם את חלי, מגיבה עכשיו כמוה, ומחקה אותה
    ככה שבמקום הבנות בין נשים יש לך באתר בלאגן
    לא סימפטי.

    אהבתי

  • נמסיס  On 30 בינואר 2007 at 03:11

    כן, גם אני נורא כעסתי עליה. אלוהים אדירים, כמה בורות! ואיך במחי הבל פיה שכחה שהיא בעצמה לקתה בשיתוק בסיטואציה דומה! אני חושבת שהיא בסך הכל ניסתה לומר, כמוך, שבאמת הגיע הזמן "לחנך" גם – גם! – את הנשים (תסכימי איתי שאסרטיביות אינה עניין מגונה?), אבל יצא לה בדיוק ההיפך.

    אהבתי

  • ראובן  On 30 בינואר 2007 at 10:32

    גם יש לי תחושה חזקה שהספקטור אמרה מה שאמרה כדי לעורר עניין ודיון ואם זה נכון אז מה שהיא עשתה עוד יותר מזעזע ולמה לא הורידו את זה בעריכה? הרייטינג מצדיק הכל?

    אהבתי

  • תמי  On 30 בינואר 2007 at 10:36

    ואני שמחה שכתבת את הפוסט הזה.

    אהבתי

  • נולי  On 30 בינואר 2007 at 12:01

    את צודקת לגמרי, חלי. מסכימה איתך על כל מילה. וגם אני מחבבת את הספקטורית ( ואפילו לתמהוני הרב הרבה מתבלבלים בין שתינו) אבל לשבת על הכורסה הטלווזיונית ולהוציא בועות של אסרטיביות ספקטורית מהפה כי היא, כמו שאמרת לא יכולה להבין שיתוק וקיפאון ממקומה המצליח בכל הרמות, ולא משנה אם היא באמת חושבת כך, או שזה "לצורך הדיון" – זוהי זחיחות מקוממת , שיפוטיות דוחה ומטומטמת ,אטימות אווילית והכי חמור- ממתק של לגיטימציה לשובניזם שמרים את ראשו המכוער בכל הזדמנות.

    רשימה מעולה חלינקה

    אהבתי

  • ליהי  On 30 בינואר 2007 at 12:21

    אני רוצה להגיד לך שכמה שאני יותר קוראת אותך יש לי יותר כבוד אליך. את באמת לא מוותרת ועושה מה שנראה לך נכון גם אם לפעמים אני שואלת את עצמי אם את לא מסתכנת קצת. אחרי הכל את חלק מאותה תעשיה. מהברנג'ה והתקשורת.
    וזה חבר של זה וזה כותב בעתון שגם ספקטור כותבת בו ווולווט חברה שלה וגם מבקרת קולנוע ואת משחקת בסרטים. נראה לי שכולם קשורים עם כולם ורובם שומרים על התחת שלהם. נראה לי שאת מתעקשת לכתוב את הבלוג שלך בלי חשבון החוצה
    ורציתי להגיד לך שזה מרגיש אחלה. תודה.

    אהבתי

  • יעל ישראל  On 30 בינואר 2007 at 12:23

    למרות חילוקי דעות מסוימים, אני מאוד אוהבת את האג'נדה החשובה הזו שלקחת על עצמך להאיר בה פינות אפלות, ומקווה שתמשיכי עם זה כי זה נורא חשוב.

    ואני מסכימה איתך שספקטור אמרה שטויות איומות, כי רוב הנשים פשוט קופאות ומקבלות על עצמן "את הדין", ונאנסות בלי שהצד השני האטום יבין שהוא אונס. זה סיפרו לי חברות ובנות משפחה שעברו אונס על בשרן עם מכר, ידיד, בן משפחה. כמעט תמיד לא היה מאבק.
    מה שסיפרה שולמית הברון השבוע, על הבחורה שכן נאבקה, ובכל זאת הבחור לא הבין, זה כבר השיא.קשה להאמין את גודל האטימות.

    אני בעד שנשים ילכו לקורס הגנה עצמית ואמנויות לחימה, כמו הנערה בת ה-16, שלפני חודש כמעט נאנסה בפתח ביתה, אבל הצליחה להבריח את האנס באמצעות הביטחון הנפשי והגופני שיש לה בעקבות לימודי הלחימה שלה.

    אהבתי

  • זו ש  On 30 בינואר 2007 at 12:35

    לא מצטיינת ומעולם לא הצטיינה באמפתיה. נראה לי שזה המקור להתבטאות האומללה שלה.

    והסתייגות: לא ראיתי, אני מגיבה פה על מה שצוטט מפיה.

    אהבתי

  • עידית  On 30 בינואר 2007 at 13:53

    תודה, חלי, זו תגובה נכונה ואמיצה. היית פּה לרבות; אולי גם לרבים.

    אהבתי

  • זו ש  On 30 בינואר 2007 at 14:57

    דנה ספקטור חזרה שלוש פעמים על "אונס לאור יום, כשאנשים עוברים בחוץ"

    שזה כנראה מפני שלדנה ספקטור עדיין נדמה שאונס הוא משהו שקורה בשעות לילה מאוחרות, בסמטא חשוכה, כשקופץ עליך מישהו שאת לא מכירה.

    פלא שהיא לא שאלה מה לבשה הנאנסת, ואם זה לא היה חשוף מדי.

    ג'יזס. זה לא עניין של אמפתיה, זו פשוט בורות.
    וזה מעציב במיוחד כשזה בא מפי אישה, לא צעירה ולא טיפשה, וגם מה שנקרא "מעצבת דעת קהל".

    "הקפאון הנשי המוזר", כפי שהיא קוראת לו,
    הוא קפאון אנושי, לא רק נשי. גברים פשוט מותקפים פחות ולכן חווים אותו פחות. נדמה לי שגם חיות בטבע, לפחות חלקן, נוטות לקפוא בהפתעה. אני מאמינה שאפילו גברת ספקטור זה קרה איזה פעם פעמיים בחיים. (הקפאון, לא האונס. אם האונס היה קורה (חלילה), היא מן הסתם לא היתה פולטת כאלה שטויות מטומטמות מפיה)

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 בינואר 2007 at 18:34

    פוסט חשוב ומדויק מאוד.
    דוקא מסתדר לי נהדר עם דנה ספקטור ועם הטרנד הכאילו-פמניסטי הרדוד והשטחי שעיקרו "אני אישה מגניבה, חזקה, קולית, טוב נו, בעיקר כי זה סקסי, כי גברים אוהבים את זה". בעיניי ההתנהגות הזו והקיפאון הם שני צדדים של אותה מטבע, האובססיה לרצות גברים שמוטבעת בנו. אין לה אמירה פמניסטית עמוקה, הומנית, שרואה נשים על כל הצבעים והגוונים שלהן, אלא סתם שוביניזם בתחפושת אחרת.

    אהבתי

  • לינוי  On 30 בינואר 2007 at 18:38

    שבו לומדות בנות להשמיע קול ומשם להניע את הגוף: תודה! תודה! תודה!
    ההסבר שלך על הקשר בין קול לתנועה לימד אותי דבר חשוב שלא ידעתי ונדמה לי שיש רבות שלא יודעות וכדאי להפיץ את הענין. עזרת.

    אהבתי

  • A  On 30 בינואר 2007 at 19:04

    מוזר שבחרת להגיב בלי להתייחס בכלל לסוגיה האמיתית שעלתה בפוסט הזה.

    אהבתי

  • א  On 30 בינואר 2007 at 20:06

    אין די מלים ברפרטואר שלי לתאר את הקבס שאני חשה לאחר שקראתי כאן את הדברים של דנה ספקטור. כנראה שהיא לא הותקפה אף פעם, או שלמזלה הטוב היא קורצה מחומר אחר. מיותר לגמרי.

    אהבתי

  • Anathea  On 31 בינואר 2007 at 07:46

    חלי שלום. אני אצא לרגע מהאלם והקיפאון שלי בעקבות ההתקפה משוללת הטעם הטוב של ד. ספקטור, על מנת להשמיע פיפס קטן של תודה על מילותייך. כבר זמן מה שאני עוקבת אחרי הגיגייך כאן ושמה לב שאת משמשת קול צלול וחזק עבור פיות סכורים רבים (ולא בכדי הם סכורים). כל הכבוד!

    אהבתי

  • סיגל  On 1 בפברואר 2007 at 10:35

    אני מנסה להבין כאן מה אתן מציעות ברור לי שדנה ספקטור שגתה אבל כאמא לשתי בנות אני אומרת כך:
    אני חושבת שעצם זה שדנה (האדם/האיש תקשורת/האישה) הציתה כאלו נשים חכמות לשוחח ולעלות את זה על סדר היום אומר שיש לכל אחת מ איתנו אחראיות שזה לא יקרה לבנותיה או לנערות בסביבה שלה.
    דנה היא לא האישיו אני חושבת שזה שמתעוררת כזו "שנאה" כלפיה מכאן אומר שכולנו קולטות שיש לנו אחריות מסוימת באיך מגיעים למצב כזה כנשים בחברה ואיך לא לקחנו אחריות על כך שזה לא יקרה יותר?
    זה מה שמכעיס. נכון מילים גדולות אבל אחרי שהייתי קצת עם הדברים אין ברירה אלא ללמוד מה אפשר לעשות עם זה?
    עלה כאן הנושא של חינוך? אבל איך? מתיי באיזה גיל? איפה מתקיימות סדנאות כאלו כמו שמישהי כאן כתבה לעיל (תודה לך)
    זה המידע שצריך להפיץ ולהעביר ביננו ובין נשים נוספות.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 1 בפברואר 2007 at 10:54

    סיגל, רק על זה מדברים בחודשים האחרונים. על כפיה, על הטרדה על מה שאסור.
    דנה ספקטור התחלקה בלשונה. כוונתה בודאי הייתה נכונה, מה פתאום אשה לא יכולה להתנגד –
    אבל האופן שהיא בחרה לאמר את דבריה היה לדעתי, שגוי.
    הוא נתן להרבה אנשים, והרבה מאד גברים פתחון פה ל "היא לא אמרה כלום, אז אפשר להמשיך" –
    הנגוד ג מ ו ר למה שדנה התכוונה כמובן.
    אז זה לא שהויכוח לא היה והספקטור עוררה אותו , הוא כאן כבר חודשים ארוכים.
    ואכן, חוגים להגנה עצמית הם כנראה הדרך הנכונה :)

    אהבתי

  • טלי  On 2 בפברואר 2007 at 18:11

    כמו שאתי אנקרי כתבה בחוכמה- "למרות ובגלל".
    כי זה שאנחנו מחבבים מישהו לא אומר שמותר לנו לשתוק כשאנחנו לא מסכימים עם דעתו.

    קודם כל, אני מסכימה איתך לגמרי לגבי זה שהדברים הספציפיים האלה של דנה ספקטור הם בעייתיים, מקוממים, ואפילו יכולים להיות מסוכנים (כי הדרך משם להאשמת הקורבן לא ארוכה).
    מעבר לזה, בלי להתכוון בכלל, לימדת אותי עכשיו שעור חשוב.

    לפני כמה זמן היו לך ולי חילוקי דיעות מסויימים בבלוג של גילי בר-הילל.
    לא היה לי מושג ירוק מי את- "חלי" כתבה משהו שלא הסכמתי אתו, הגבתי וזהו.
    היום, כשגילי כתבה שהיא אוהבת אותך (בהקשר של המשחק שהעברת לה) חשבתי פתאום- "אופס, גילי מחבבת אותה, אני מחבבת את גילי- לא נעים שהתווכחתי איתה" (איתך).
    ואז נכנסתי לקישור שגילי שמה והגעתי לבלוג שלך וה"לא נעים" גבר, כי בלי להכיר אותך אישית, אני בהחלט מחבבת אותך ומעריכה אותך כבר הרבה זמן- ואם ככה, הפדיחה עוד יותר גדולה, כי התווכחתי עם מישהי שאני חושבת עליה דברים חיוביים, מה לעשות? לא נעים…
    ואז המשכתי לחשוב והמשכתי לקרוא פה (חמור ביותר כי אני מוכרחה, אבל ממש מוכרחה לסיים את התיזה שלי), וראיתי שאני עוד יותר מחבבת אותך, ואז ירד לי האסימון.
    טוב שהתווכחתי איתך כשלא הסכמנו בנושא מסויים (למרות שחלק מאי ההסכמה שם היה מינורי יותר מאיך שהשתמע, אבל לא חשוב).
    כי לחבב מישהו או "להחזיק ממנו" לא אומר שצריך להסכים עם כל מילה שהוא אומר.
    אז כן, מותר לי לחבב אותך ולהסכים עם רוב דברייך ועדיין להתנגד למשהו שאת חושבת בלי שיהיה לי לא נעים ובלי להפוך את עצמי ל"אוייבת" שלך.
    ומותר לך לא להסכים עם דיעה ספציפית של דנה ספקטור, ואפילו להתעצבן ואפילו להתקומם ועדיין בסך הכל הכללי לחבב אותה ולהעריך אותה.
    תקשורת כזאת היא הרבה יותר נקיה והרבה פחות צבועה וגם הרבה יותר אמיתית ומשמעותית.
    וככה יש לזה ערך. כי אולי גם היא "מחזיקה ממך" וזה יגרום לה לחשוב על מה שאמרה/כתבה בהיבטים אחרים?
    בקיצור- טוב עשית שהבעת את דעתך, למרות ובגלל מה שאת חושבת עליה, ותודה…

    אהבתי

  • ח ל י  On 2 בפברואר 2007 at 22:21

    תודה טלי, אני שמחה שככה.

    אהבתי

  • whisper  On 16 בפברואר 2011 at 01:25

    http://whisperandblog.com/?p=2423
    הסברת תגובתיות הקורבן בזמן ואחרי אונס.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: