מ"נוריקו-סאן הילדה מיפן" עד "המלך מתיא הראשון" – רשימת ספרים

.

היא יושבת ליד השולחן ופתאם מתפרצת בצחוק

"מה?"

"האם תרצי להיות לי חברת נפש לעד" היא שואלת ו צ ו ח ק ת

"בטח" – אני עונה – "מה קורה?"

והיא מספרת שאן  (שרלי, אן שרלי) שאלה את דיאנה את השאלה הזו כשהן נפגשו בפעם הראשונה.

"האם תרצי להיות לי לחברת נפש לעד?"

"איזה מין דבר" – היא אומרת – "קודם מכירים, רואים אם היא נחמדה וגם אם רוצים בכלל להתקרב, להיות חברות טובות.

לא שואלים ככה, בישירות"

ומתפתחת שיחה קטנטנה על איך נוצרת חיבה וחברות ובסופה היא אומרת שהמילה חברת נפש מצחיקה ושלעד זו בכלל מילה לא משתומשת יותר-

"אולי פעם, ממש מזמן, כשאת היית ילדה, אמא, השתמשו בה".

.

(אני נזכרת איך כשהיא הייתה קטנה הסברתי לה מהי מילה נרדפת:" "זו מילה שהמשמעות שלה כל כך דומה למילה הראשונה,

שהיא רודפת אחרי המילה הראשונה כדי להגיד: " היי, גם אני כזאת")

.

אבל כשאני שואלת על "האסופית", אם השפה, התרגום המעט מיושן מפריע לה, היא מהססת.

אני חושבת שקשה לה, בגיל ה-cool להודות בקסם השפה או בקסם הסיפור ש'מנצח' את יושן השפה.

היא אדם ישר הילדה שלי ואן שרלי סוף סוף שבתה את לבה והיא לא יכולה לעשות שקר ולהגיד שהסיפור, הספר, והגיבורה האדמונית שלו – בסדר,

הג'ינג'ית שלו – לא שבתה אותה לגמרי. לחלוטין. עד הסוף. וזה עוד לפני שגילברט, אליל הנעורים המיתולוגי, עוד לפני ג'ון גאלט, הגיע לסיפור.

..*  *  *

כמה זמן היא קוראת לבד? כמה זמן עבר מאז שהפסקתי להתכרבל איתה במיטה ערב ערב,

לפעמים גם בצהרים,  ראשה על עצם הכתף שלי ואני מקריאה ומקריאה ומקריאה.

נוריקו

כמעט שלוש שנים. בבתי ספר אנטרופוסופיים הקריאה העצמית מתאחרת בשנה/שנתיים.

אחרכך הם מיישרים קו. כמעט שלוש שנים שאני מנסה ביושר וגם במניפולציות אין סופיות לעשות לה הכרויות עם הספרים של הילדה שהייתי.

הספרים שלי, אלה שכל כך אהבתי. הספרים שאני כל כך רוצה שהיא תקרא. לא בכולם אני מצליחה. אבל בחלק כן :-)

איך חונכים את הילד/ה שלך בקריאה? איך מיידדים אותו עם ספרים?

בשבוע שעבר, אחר כמעט שנתיים שכל נסיונות הפתוי לקריאת ה'אסופית' כשלו,מצאתי את עצמי ערב אחד, כבר אחרי מקלחת, שיניים וסיפור,

ממש במילים האחרונות לפני כבוי האור עושה פיצ'ינג לאן שרלי. באמת. את כל כישורי המשחק, מכירה, בימוי, הגזמה וקסם גייסתי כדי למכור

את הג'ינג'ית המצחיקה הזו, adhd ללא ספק, לילדה שלי.

היא הילדה הכי קולית, מפוזרת, מצחיקה, חכמה, פטפטנית ומסתבכת בצרות סיפרתי. יש לה חברה חנונית ומקסימה שקוראים לה דיאנה, היא מאוהבת,

בלי שהיא מבינה, בנער – ילד זו כבר מילה אסורה בגיל 11 – הכי חכם, קול ויפה, כל הבנות בכתה שלו חושבות ככה ורק אן חושבת שהיא שונאת אותו, אבל

אנחנו הקוראים יודעים שהם מ א ו ה ב י ם!

והפיצ'ינג הצליח!

היא לא עוזבת את הספר. אולי בגללי, קרוב לודאי כי הרגע נכון והגיל נכון גם.

"אמא…..לאן יש יומולדת בחודש שלי. היא ב ד י ו ק בגילי" –

כמה שמחה בעיניים שלה, כמה אני שמחה וכבר אני מתקדמת וחושבת על  הרשימה.

רשימת הספרים שלי שאני בונה לעצמי מתוך רצון להכיר לה בשנים הקרובות.

ולמה בעצם?

מה ומי החליט שהספרים שאני/אנחנו קראנו טובים יותר, מרתקים יותר, מעניינים יותר,

"שווים" יותר מאלה הנכתבים היום?

תעלומת הביצה הענקית – נתי והדוד ביזלי

כבר ספרתי איך חפשתי את "תעלומת הביצה הענקית" כמעט שנתיים, ולא עלה בידי, עד שבועז כהן, שכן יקר ב'רשימות' חיבר אותי למישהו

שמצא לי אותו. ספר מקסים. בכזו שמחה באתי אליה איתו. היא לא רצתה. כתב קטן במיוחד, שפה ש"לא מדברים ככה היום אמא" – ואני התעקשתי.

זה לא קורה הרבה. בקשתי שתכבד את טעמי ואת בקשתי. אמרתי שתקרא שני פרקים ואם לא ימצא חן בעיניה שתפסיק – שקשה לי להאמין שספר

שכל כך אהבתי יהיה בעיניה משעמם וסתמי וש'תעשה כבוד' . התחילה ולא עזבה עד המילה האחרונה.

גם שמחתי שמצא חן בעיניה וגם, שוב עלתה השאלה – האם אני עושה נכון.

העובדה שאני גרתי על עץ המנגו בחצר בית הורי, עם כרית מתחת לטוסיק ואחת מאחורי הגב, קוראת ספרים. עוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד.

מי שזוכר אותי זוכר גבעול בלונדיני שרוע על הבטן, בחדר קוראת וקוראת וקוראת.

הילדה שהייתי, שעדיין, לא מחייבת את הילדה שלי. לא צריכה לחייב אותה –

א ב ל  מי שלא ראה את עיניה ועומק נשמתה כשהיא שומעת ספור, כמעט מיום הולדתה, לא יודע עונג מהו.

אין יום בימי חייה שלא קראו לה ספור. סיפורים.

אין אפשרות שהאדם הזה, הבת שלי לא תאהב לקרוא ספרים. לא בגללי, באמת שלא. בגללה.

בגלל מה שהיא. הילדה שאני מכירה כשה cool נח לרגע.

האם אני צריכה לתת לתרבות הטלוויזיה, ה "זה לא cool לקרוא ספרים" וה"יש כל כך הרבה דברים שאפשר להגרר אליהם" להשפיע עליה יותר

מהדברים שאני חושבת ש'שווים'. עזבו שווים. עזבו חינוכי – זה בעיקר כ י ף.

אז החלטתי לא לוותר – לא לתת לדברים להיות או לא להיות מעצמם.

אלא לעזור להם להיות. אני קונה ספרים שאני מאמינה שיעניינו אותה ומניחה אותם ב מ ק ר ה על השולחן בסלון.

לא מצליח? היא מציצה ולא קוראת? אני מחליפה ספר. זכותה.

לא כל ספר שאני מרימה בחנות ומציצה על התקציר מאחור, מוצא חן בעיני, לא כל פונט מושך אותי להמשיך לקרוא – זכותה.

אבל אני ממשיכה. נזכרת באמצע ארוחת הערב בספר מ ד ל י ק שקראתי כשהייתי ילדה ומספרת אותו בכל אמצעי דרמטי אפשרי.

אני נכנסת איתה לחנויות ספרים יד שניה ומלמדת אותה לחטט. http://www.itamar-books.co.il/ – איתמר מוצא ספרים.

לא מכריחה. לא מחייבת. לא עושה עניין. בתקופות או ימים שאין חשק/כח לקרוא ממש, להתרכז, יש קומיקס מדליקים.

ואני רואה ברכה בעמלי. היא ילדה קוראת.

ועכשיו כשאני יודעת שהקריאה היא חלק פשוט ורגיל והכרחי בחייה, אני כמובן רוצה קצת יותר. רוצה להטוות קצת מהדרך. רק קצת.

http://knafaim.cet.ac.il/pages/main.asp

אתר 'כנפיים' הוא באמת וברצינות מקום מצויין –

החלק הזה של חייה הוא בידיה לחלוטין – אני רק מנסה, כמו בהרבה תחומים אחרים להשפיע, להראות, לחנוך.

אני רוצה לתת לה מתנה. מתנות. אני רוצה לתת לה מילים שיעשו לה מה שמילים יכולות לעשות. מה שסיפורים עושים.

שתתרגש, תתאהב, תפחד, תבין מה כן, תבין מה בשום אופן לא, תחכים, תצחק, תשתעשע, תתיאש, תלמד, תפנים, תתרגז, תתפלא, תחשוב,

תתפעם, תרגיש כמו, תרגיש לעולם לא, תבין, לא תבין, תלך לאיבוד, תמצא את מה שחיפשה, תרגיש

וכל אותם דברים מופלאים שמילים וסיפורים עושים לנו – את כל זה אני רוצה לתת לה.

ואני מנסה להכין לעצמי רשימה אהובה ורחוקה, סוג של סימני דרך של ה'עשרה' המוקדם.

היא בת אחת עשרה, עד נגיד…..שלוש עשרה/ארבע עשרה/חמש עשרה.

תכנית חומש אימהית קטנת מימדים.

וגם אם חלק קטן מהם יעבור בליבה ובנשמתה, יחרוץ זכרון, אני את שלי, כך אני מרגישה, עשיתי.

.

והיא? איה ממליצה על הספר הכי אהוב עליה בכל הזמנים –

"אלבי – ספור אבירים" –  מאת: יאיר לפיד

http://www.dafdaf.co.il/sipurimHamlatsotAtem.htm#go38

ואני?

לא על פי סדר חשיבות, השפעה או זמן קריאה. ככה אקלקטי, מהשרוול, אני מחפשת ומוצאת את ספרים של הילדה בת  האחת עשרה שהייתי:

אי הילדים

בת מונטסומה

נשים קטנות

הצבעוני השחור

אבא ארך רגליים

מחלקיים של כסף

מוכרי הסיגריות מככר שלשת הצלבים

מאה ילדים שלי

הילדה שנשארה לבד

המלך מתיא הראשון

אליס בארץ הפלאות

אי המטמון

הדיירים מאחורי השעון

לורד פונטלרוי הקטן

בן המלך והעני

נערות בחברה

האיש שגדל צפורים בתא הכלא שלו?

פוליאנה

ואין סוף וצריך לעצור וצריך לתת לה לגלות לבד.

אבל יש עוד כל כך הרבה וכל כך הרבה רצון לתת.

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 10:03

    אני אהבתי את לילבס ילדת הקרקס וגם את אי הילדים קראתי אין ספור פעמים. walla הרבה זכרונות הבאת לי הבוקר :-))

    אהבתי

  • ורד  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 11:11

    כותבת מי שאת מכנה כך…

    אהבתי

  • בועז כהן  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 12:01

    אח, איזו נוסטלגיה….פעם האיים שבספרים היו המקומות הכי קסומים בעולם. אני לא רואה ילדים שמסוגלים להתחבר ב-2007 ל"אי המטמון". לצערי.

    ואת "לורד פונטלרוי הקטן" הבאתי לבתי הבכורה, ואחרי 5 עמודים היא פשוט הניחה לספר להישמט מידיה, וזהו. לא עניין אותה הספר הזה, שאותי הוא ריגש עד דמעות בגילה.
    וזוכרת את "אמיל"?
    "ילד ושמו אמיל" – אסטריד לינדגרן (סדרת "דן חסכן" המיתולוגית, הוצאת עם עובד, תש"ל, 1970)

    כל כך מקסימה הרשימה שלך. עושה חשק לעוד. הנה שני הפני שלי בנושא
    http://www.notes.co.il/boaz/26379.asp

    אהבתי

  • תימורה  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 12:49

    הנה עוד:

    משפחת רובינזון השוויצרית
    דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד
    לורנה דון
    אנה ומלך סיאם
    דוקטור דוליטל

    וגם: "סיפורים לילדים" של יאנוש קורצ'אק. כי למרות המילים הישנות והזרות בפולניותן, והכאב והסבל – יש שם כל כך הרבה אהבת אדם, אופטימיות וחמלה.

    אהבתי

  • מעין  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 13:27

    כילדה קטנה (ולא שאני כל כך רחוקה מזה עכשיו), חלמתי לגדול בקיבוץ-כמו-של-פעם. בית ילדים, מדריכים, חדרים. הכל נראה קסום בעיני, ארץ-בתוך-ארץ.
    ספרי דבורה עמר שמשו לי גירוי מתמשך, וקראתי שוב ושוב את סדרת 'דפי תמר'. ספר נוסף של דבורה עמר שכדאי מאד מאד לבדוק, הוא 'כל מה שהיה אולי וכל מה שקרה כמעט לקרשינדו ולי'. יש בספר הזה גמד קטן, ילדה חולמנית, עולמות רחוקים ו-קיבוץ.
    וגם כל ספרי קרסוליה, עם הכוח המוזר שהגיע ממאדים ואפשר לקרסוליה למתוח את רגליה עוד ועוד…
    אח. קראתי אותך היום וחייכתי חיוך רגוע וטוב.

    אהבתי

  • ימימה  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 14:03

    ואם כבר ילדה ג'ינג'ית ומצחיקה, ואם כבר לאיה שלך – אז איך אפשר בלי איה הג'ינג'ית והמורה הדגול שמילקיהו, ובכלל – במילה אחת: פוצ'ו.

    גם בעברית יש קלאסיקות.

    אהבתי

  • בועז כהן  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 14:20

    "מגדלים בירושלים" של ימימה טשרנוביץ
    "רודפים אחריך יונתן" ו"סוד המלים הבודדות" של משה בן שאול (חבורת ילדים לפני קום המדינה בזמן המנדט)
    "שלושה בעקבות האוצר" של דויד דיין (קסם של הרפתקת קיץ של ילדים)

    אהבתי

  • שילו  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 14:39

    אני אתגבר
    דפי תמר
    הבכור לבית אבי

    אוהל הדוד תום

    חלי, כבר מזמן אני רוצה לכתוב לך שתענוג לקרוא אותך ותענוג לקרוא על אימהותך
    אני חושבת שהילדה שלך זכתה בכזאת אמא
    מחזיקה לכן אצבעות שגיל ההתבגרות יעבור איכשהו בשלום
    היא אוטוטו שם
    אלהים ישמור
    (:

    אהבתי

  • גילי  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 17:36

    אנחנו עוד לא בשלב הקריאה לבד, אבל גם לי היה חשוב מאוד להקנות לילדים אהבת קריאה. והם, מצידם, מושכים לכיוונים שלא תמיד צפיתי. הנה הרשימה הישנה שלי בעניין:
    http://www.notes.co.il/gili/8251.asp
    ואגב, חלי, הייתי שמחה מאוד אילו היית פותחת רשימת מנויים לעידכונים.

    אהבתי

  • יעל ישראל  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 18:51

    אני מתגעגעת. לא כל כך לילדות, אבל לקריאת ספרים בילדות. וגם מוסיפה עוד כמה אהובים, חוץ מאלה שמנית:
    "המשמנאים והמרזנאים" של דה מוראוה.
    "תעלוליה של סופי" של הרוזנת דה סגיר
    "החמישיה"
    הספרים של נחום גוטמן, שעל ציוריהם יכולתי להביט כל היום
    "אני אתגבר" של דבורה עומר
    אוף, כמה ספרים. איך אני אוהבת ספרי ילדים. עד היום יש כמה כאלה שאני קוראת שוב ושוב.
    איזה יופי שהזכרת לנו!!!

    אהבתי

  • א  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 20:14

    מרגש ומקסים. ואני הייתי מוסיפה את:
    אריך קסטנר – אורה הכפולה, אמיל והבלשים, פיצפונת ואנטון
    דבורה עומר – אני אתגבר, צוללים קדימה, חבורת עלומים
    מחניים האלמותי (לתרגום הנוכחי יש כותרת אחרת)
    קצת צ'רלס דיקנס, נניח ניקולס ניקלבי
    הרוזן ממונטה כריסטו
    סוד הגן הנעלם
    ועוד רבים אחרים
    הצלחתי להנחיל אהבת קריאה לאחד מילדיי. מקווה שהשנייה בדרך הנהדרת הזאת.

    אהבתי

  • אביבה  ביום 15 בינואר 2007 בשעה 22:52

    אני לא מתאמצת אפילו להוסיף על הרשימה המכובדת שנבנתה פה ובתגובות. אבל בא לי נורא להשיג מחדש את אנציקלופדיה "תרבות", שידפדף ויביט, כמוני, שעות על שעות בחניבעל והפילים שלו, בסוגי נעליים ממצרים העתיקה, באורנג אוטנגים בג'ונגל…

    אהבתי

  • A  ביום 16 בינואר 2007 בשעה 12:05

    לאיך את רואה וכותבת:)
    אני הייתי מוסיף את וינטו יד הנפץ, בן או לא בן ואת מחניים

    אהבתי

  • עפרה  ביום 16 בינואר 2007 בשעה 14:12

    נחמד.. הבת שלי דוקא בלעה את כל ספרי אן שרלי בעברית (האסופית) ו…בקשה עכשיו להמשיך באנגלית..נו, קניתי לה מיד. קשה להאמין כמה נחת לראות אותה קוראת באנגלית בשקיקה!!! (, היא גם התחפשה בפורים לאןשרלי האסופית. נשמע כבר מוגזם?.. עזבו אותה. תנו לה לחיות בדמיונה הפורה. )

    אין ספק שאחד מהתענוגות הגדולים כהורה זה לקרוא לקטנים וביחוד ספרים שאנחנו אהבנו ומושיבים אותנו מול עצמנו הקטנים ומחיים מחדש חוויות קסומות.
    מי שרוצה להצליח בטוח עם ספרים לילדים בעידן הכה עוין-ספרים שלנו:י
    האחים לב ארי" של אסטריד לינדגרן (ליותר גדולים מקוראי בילבי ואמיל. מי שלא יבכה מתענוג- שילך לראות דמעות בטלויזיה)י
    מיו מיו שלי" כנ'ל בריגוש ובפיוט, גם של אסטריד המופלאה
    ו"מו מו" שהוזכר בתגובה- של מיכאל אנדה,

    ומה עם כל האינגלישים החביבים
    עליזה, פו, הרוח בערבי הנחל, אני גם בסתר הייתי מכורה רחמנא לצלן לאניד בלייטון.. איפה התה והעוגיות (סליחה, רקיקים) של פייב אוקלוק

    אהבתי

  • יעל ישראל  ביום 16 בינואר 2007 בשעה 14:41

    ב"הלב" של דה אמיצ'יס. אף אחד לא הזכיר אותו. מה, שכחו? איך יכלו לשכוח. לדעתי כל ילדי ישראל בשנות החמישים שישים גדלו עליו. אני קראתי אותו 200 פחות לפחות. מישהו זוכר?
    וכמובן "פינוקיו". איך לא.
    אני יכולה לשבת ולכתוב רשימה ענקית. והכול זכור כאילו אתמול.
    אני נורא מקווה שילדים היום קוראים את הספרים האלה. תנו להם את "הלב", אני בטוחה שהם יאהבו כמו שאנחנו אהבנו.

    אהבתי

  • ימימה  ביום 17 בינואר 2007 בשעה 09:55

    איך שכחתי את הספר שקראתי הכי הרבה פעמים בחיי, קלאסיקה מארץ הקלאסיקות: אורה הכפולה. (ואריך קסטנר בכלל…)

    ועוד קלאסיקה ישראלית נפלאה: שמונה בעקבות אחד לימימה אבידר טשרנוביץ'.

    אהבתי

  • אביבה  ביום 17 בינואר 2007 בשעה 13:42

    משם למדתי את המילים "תופינים" ו"מגדנות".

    אהבתי

  • יעל ישראל  ביום 17 בינואר 2007 בשעה 19:26

    באמת איך יכולתי לשכוח את "אורה הכפולה". גם אני קראתי אותו הכי הרבה פעמים, ובעצם עד היום אני קוראת. רק לפני שנה קראתי אותו בפעם המיליון.
    לא יאמן, איך ספרי ילדות מחברים בין זכרונות של אנשים. מוכרחים לעשות על זה כתבת ענק. ולהביא את כל שמות ספרי הילדים שאהבנו. אני אותי זה אף פעם לא משעמם.
    ואני כל כך מקווה שאנשים יגיעו לפוסט הזה מגוגל, יראו שמות ספרים וייתנו לילדים לקרוא. אוי, כמה מקווה.

    אהבתי

  • ארז  ביום 22 בינואר 2007 בשעה 22:32

    ואת רובם עוד יש לי על המדפים וחלקם קניתי לבן הראשון שלי. והוא, קורא צולל לספר בחודש, בולע, ואז חוזר למחשב טלויזיה. חלק הוא יקרא והרוב הוא לא אבל אני עוד חוזר ומעיין בהם.
    כל הסידרה הראשונה של כתר – בת מונטזומה עלובי החיים כלבם של בני בסקרוויל, גבעת ווטרשיפ פוצ'ו, אורי! הרוח בערבי הנחל, שלשה בסירה אחת! ואלה רק מהמדפים פה לידי.

    תודה על הזכרון :)

    אהבתי

  • מרב  ביום 25 בפברואר 2007 בשעה 10:38

    איש הצפורים מכלא אלקטרז זה הספר
    אליו התייחסת ב "האיש שגדל צפורים בתא הכלא שלו?"

    אהבתי

  • ח ל י  ביום 25 בפברואר 2007 בשעה 12:27

    נכון מרב. תודה :))

    אהבתי

  • נעמה  ביום 3 במרץ 2007 בשעה 23:00

    תודה חלי.

    הכנסתי למועדפים את הפוסט הזה. "גזור ושמור".
    איזה ספרים נפלאים.

    אהבתי

  • אלון פרג  ביום 18 במרץ 2007 בשעה 01:36

    מה עם "שחקנים של עץ" מאת א. דנקו?
    אבל גם כל הסדרות המדליקות של "הכדורגלנים", "הימאים"
    ו"אוצר הפחה הטורקי" מאת יהואש ביבר?
    ואולי מישהו יודע היכן נמצא הסיפור על אפמינונדס הטיפש ואפמינונדס החכם?

    אהבתי

  • מירי  ביום 31 במאי 2007 בשעה 13:18

    שעות מפולאות של הקראת ספרים, בערב, לפני השינה. כיום כבר קורא לבד.
    חמישיית הספרים של ממלכת פרידיין – מאת אלכסנדר לויד, ספרים נפלאים, הקראתי בזה אחר זה. את סדרת נרניה התחלתי להקריא ואת השניים האחרונים כבר קרא לבד. (הפסד שלי).
    זכורים לטוב – ספרי המומינים, עמק החיות המוזרות, ומשפחת החיות המוזרות. אהבנו יחד את מומינטרול. ומומין אמא.
    מזימות אפלות בבטרסי , וציפורי לילה בננטקט מאת ג'ואן אייקן.
    יותם הקסם של יאנוש קורצ'אק. הנסיך הקטן בתרגום הישן, הרוח בערבי נחל, ורבים אחרים …

    אהבתי

  • מירי  ביום 31 במאי 2007 בשעה 13:32

    שהזכרתם חלי ואחרים.
    אוסיף את בישימון ובערבה של סנקבי'ץ, השד מכיתה ז' (משביעית ושאר ספרי קורנל מקושינסקי .הנפלאים: איגרת מעולם האמת, במסע כלב.
    ובגיל מאוחר יותר הנפש הקסומה של רומן רולן, ומה יפית עמק נווי..

    אהבתי

  • דנה  ביום 31 בינואר 2009 בשעה 23:01

    כבר מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי יום-יום על הספה עם ספר. התחלתי לקרוא בגיל צעיר מאד, וכבר כבת ארבע אני זוכרת את עצמי יושבת ומקריאה סיפורים ליתר הילדים בגן. הספרייה שלי תמיד היתה עמוסה בכל מגוון הספרים, כיוון שאמי קראה כבר את כולם, ועוד הרבה אחרים, אשר נשארו גם בעבורי. את רוב הספרים ברשימה שהוספת קראתי, ואני צופה לעצמי שנים נוספות של קריאה והתעמקות. כיום אני בת שבע-עשרה, כך שיש למה לצפות

    אהבתי

טרקבאקים

כתיבת תגובה