פחדאלוהים

ההורים שלי – לג בעומר – 1947

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא של חברה שלי מתה והלב שלי נעצר. גם עליה כמובן –

אבל בעיקר עלי.

על הפחד הגדול הזה, הענק –  ההורים שלי. אבא שלי ואמא שלי.

הבטחון שלי. השייכות שלי. המשפחה שלי.

.

מאז שאני זוכרת, אני מעירה אותו בלילה. ככה בעדינות. לראות  שהוא נושם.

הוא היה מתעורר לרבע שניה ואומר בשקט והרבה  הרבה סבלנות לכדור האש הבלונדיני הזה

שנקרא על שם אמו/אהובתו רחל, הילדה הזו שמסחררת את חייו ואת משפחתו : זה בסדר,

רחלינקה, לא הצלחת להרוג אותי הלילה – מסתובב וממשיך לישון.

.

כשהייתי בת חמש עשרה סבא מת. ככה במפתיע. הלך ברחוב לילנבלום, נפל ומת.

הייתי בבית. אחרי ניתוח שקדים והרבה גלידה שסבא הספיק  להביא לי לבית חולים – אמא לא בבית.

אבא הסביר מה זה שבעה ולמה צריך, ושאנחנו צריכות להיות גיבורות. אמא יושבת שבעה.

היא חוזרת בערב. פניה דומים לה וקצת לא. היא מחבקת אותי, שואלת אם עדיין כואב לי כל כך הגרון

ואומרת שהיא מאד עייפה. אני שומעת קולות מוכרים של בית. מקלחת. צעדים של אמא, חתול,

אבא ממלמל, המים מורדים בשרותים, אח'שלי מתקתק סימני מורס  בתחנת רדיו שלו 4x4xx –

תמיד יש לו מזל עם מספרי טלפון וכאלה, הקטנה כבר ישנה. אני מתגעגעת לאמא אפילו שהיא בבית.

יורדת מהמיטה, נועלת נעלי בית כי אחרי ניתוח צריך לשמור, אסור להצטנן  והולכת לחדר שלהם.

אמא ניראת ישנה. מוזר, עוד לא כל כך מאוחר. אני רוצה אותה. נכנסת בעדינות למיטה, למקום הזה,

ביניהם.קצת ריח שלו, קצת ריח שלה והרבה מקום בשבילי – כשהשניים האחרים לא נדחפים ומפריעים.

עוד יגיע הדיון בילדי האמצע  – אמא שוכבת עם הגב אלי. אני שוכבת בשקט, נושמת את הריח שלה,

מנסה לא להפריע. פתאם הגב שלה מתחיל לרעוד. אמא מסתובבת  אלי בבת אחת, מחבקת אותי ובכי.

כמה בכי. אם רק הייתי מוצאת מילה גדולה יותר לבכי. אמא בוכה על אביה. אמא שלי ילדה.

ילדה מבכה את אביה, נאחזת לרגע בבתה. אמא ואני, אני ואמא שלי.

.

בלוויה של דוד יוחנן בכיתי. הרבה בכיתי. הייתי בת שלושים וזו הייתה הלוויה השניה שהייתי בה.

אבא שלי שהוא אדם רגיש ומלא אהבה  ורגש ועוצמות שרק אם מביטים היטב אפשר לראות הכל –

אבא החזיק את עצמו כרגיל. הפרקטיות והנסיון של אנשים עם הרבה  חוויות קשות מאחוריהם,

הרבה שנים, שלמדו לקבל הכל, חיבק אותי ואמר: אין טעם לבכות, רחלינקה, אלה החיים.

ואני הרמתי מבט מתוך הריח של החולצה שלו – דוד יוחנן היה איש ודוד אהובאהובאהוב ואמרתי :

נו, ואם אלה החיים, זה פחות עצוב שדוד שלי מת?

אבא שלי הביט בי במבט ההוא שלו ושתק.

אם מביטים טוב טוב, היטב, לתוך העינים האלה, לתוך התכלת ששועתקה גנטית לעינים שלי,

אפשר לראות שעצב, יגון ואובדן לא נמדדים בדמעות.

.

סבתא שלי מתה לפני עשר שנים השבוע. בת שמונים ותשע קמה והלכה  לדרכה.

אמא שלי הייתה אז בת שבעים. יתומה בת שבעים, עומדת על קבר אמה ובוכה ובוכה ובוכה והבדידות

העתידית שלה מתגלה לה ולנו עם כל דמעה שיורדת, עם כל זעקה שנשברת אל הברושים.

מה את רוצה שאלתי אותה השבוע, ביום שישי בצהרים ליד המצבה של סבתא והיא עדיין בוכה.

בוכה ומתגעגעת לאמא שלה –

מה את רוצה? היית רוצה למות לפניה? והיא עצרה, אמא שלי, יתומה בת שמונים והבינה,

שאם היא תהין לרצות למות לפני אמה היא פותחת דלת מסוכנת מדי – אסור. אסור לשנות סדרי עולם  –

כשזה מגיע לסדרי דורות.

פחד אלוהים.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
חמסה חמסה טפו טפו טפו חמסה חמסה טפו טפו טפו 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל ישראל  On 5 בדצמבר 2006 at 22:16

    גם מה שאת כתבת. הכאב לגבי ההורים כל כך גדול, מכל הכיוונים, שזה תמיד מניע לי איזה עצב. ועצבות. וייאוש. מכל הכיוונים.
    יפה כתבת.

    אהבתי

  • נולי  On 5 בדצמבר 2006 at 22:19

    כמה יפה וכמה כואב

    אהבתי

  • A  On 5 בדצמבר 2006 at 23:25

    נראים כל כך נחמדים ואת דומה מאד לאמא שלך .למרות שרמזת שאת העינים קבלת דווקא מאביך

    lucky you

    אהבתי

  • אמירה הס  On 5 בדצמבר 2006 at 23:34

    המון התרחשות והמון רגשות שמעוררים עצב, והמוות הזה שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים. והיופי של התמונות והאהבה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 בדצמבר 2006 at 23:50

    ממני, שלא כותבת א-ף פ-ע-ם תגובות, בשום אתר, אני שולחת לך חיבוק גדול ותודה על מילים כה מרגשות.
    תודה גם שצירפת תמונות. עולה מהן זוג אוהב ומלא קסם, שהשנים לא העימו את הקרבה ביניהם. כמה יפה הם נוגעים זה בזו, זו בזה, גם אז גם עכשיו.
    שרק יימשך לכם כך עוד ועוד.
    תודה רחלינקה.

    אהבתי

  • ורד  On 6 בדצמבר 2006 at 07:26

    רק שאני היא הקטנה שבחבורה ):
    לא רוצה לחשוב על כך,
    לא רוצה לחשוב על העתיד
    עדיין מתגעגעת לסבתא שלי, שבאה לשמור עלי בחלום בדיוק לפני יומיים
    תודה ענקית וחיבוק גדול

    אהבתי

  • איבי  On 6 בדצמבר 2006 at 10:24

    ועין מתבוננת בקפידה. הפחד הגדול של כולנו, עד שמגיעים הילדים שלנו, לא?

    בטח היית ילדה מקסימה..

    אהבתי

  • א  On 6 בדצמבר 2006 at 11:22

    ריגשת אותי. אשרייך, כמה אהבה יש מסביבך

    אהבתי

  • אודי שרבני  On 6 בדצמבר 2006 at 16:51

    אי אפשר להסביר עצב של שכול. המילים, כולן זולות ואפילו גורמות לך לך לא לכתוב כמעין "הפגנה עם שלטים" נגדה
    יצא שכתבתי קטע אחד, לא קשור לכלום, ואחרי מה שקרה, הקטע השני פשוט היה שם. זאת אומרת, היה קיים כבר בקטע הראשון וישב עליו
    http://www.notes.co.il/sharabani/22820.asp

    אהבתי

  • אבי  On 6 בדצמבר 2006 at 18:07

    בתגובה שלך אודי? חוץ מכמובן כמו תמיד לתת לינק למשהו שאתה כתבת. המטרה ליצור דיאלוג ולהגיב למה שכתוב כאן בפוסט הזה, לא רק להפנות לבלוג שלך כמו שאתה עושה תמיד.
    אולי אני טועה. אולי תסביר לנו למה התכוונת ומהי תגובתך למה שחלי כתבה.

    אהבתי

  • אודי שרבני  On 6 בדצמבר 2006 at 18:29

    פשוט מאוד:
    אם אני רואה לנכון "אבי" לשים קטע שלי, או קטע אחר שקראתי אצל מישהו אחר והוא מדבר על אותו עניין, אזי יש מקום ללינק.
    אם לא הבנת מה שרציתי להגיד, אז חבל. הוא היה בתוך הקטע, והתמודדות מול שכול,
    אגב, שים לב לתגובה פה(9)
    http://www.notes.co.il/chelli/26120.asp
    , היא גם מדברת על זה
    אבל בוא נשאר בניק ניים, הא? זה הכי בריא נראה לי
    יום טוב

    אהבתי

  • אביבה  On 6 בדצמבר 2006 at 22:39

    ליצחק לאור יש ספר שירה שלם שמוקדש לאנשים שההורים שלהם כבר אינם בין החיים. מדובר במעבר לעידן חיים אחר ככל הנראה (חמסה חמסה).

    ללוויה של סבתא שלי (שתמיד היתה עולה אלינו 3 קומות ברגל עם סיר מלא קובות) לא נתנו לי להגיע. הייתי בעצם בת 15 או 16, היתה לי בחינת מכינה במתמטיקה באותו היום, ובסוף באמת ויתרתי. למה לא התעקשתי?

    התמונות יפהפיות. הם נהדרים.

    אהבתי

  • אלון פרג  On 7 בדצמבר 2006 at 10:21

    זה גורם לי דווקא לחשוב מהצד הזוגי.
    על אהבה, על זוגיות, על התרגלות, על הסתגלות, על חברות.
    כל כך הרבה שנים יחד, בטח ים של ריבים קטנים ומריבות גדולות, על אינסוף של בחירות, יום-יום היא בו והוא בה, ועל החוכמה הגדולה מכל – לחיות את עצמך עם סביבתך.
    על המכתש הענק של היתמות אני לא יכול לחשוב, אולי רק לבכות.

    אהבתי

  • חנית  On 7 בדצמבר 2006 at 20:00

    במילה אחת:אהבה,ותודה קראתי בנשימה אחת ארוכה,אני חושבת שאנו הילדים (גם סנדוויץ) מחוייבים על רגעי הנאה קטנים וגדולים להורים שלנו,השבוע היה לנו רגע כזה משפחתי..ואגב אני לא מרשה להורים היקרים הפרטיים אף פעם להשתמש במילה זיקנה ביחס עליהם, אתם מבוגרים ממני וזהו.העטיפה קצת שונה אבל הנשמה..אהבתי את הריחות,כי זה מוכר לי, את התמונות ,התורשה וכן..את האהבה ששורה פה.תודה

    אהבתי

  • נעמה שפירא  On 9 בדצמבר 2006 at 14:01

    הוא ציפור בשמי סתיו ואני שרה לו, מדי שנה:
    להקה של חסידות
    בשמיים אפורים
    גם אני רוצה, כמוהן,
    לנדוד.
    שתי עינייך עצומות
    עוד מעט אתה הולך
    "אל תבכי"- אתה אומר לי
    "חכי לחורף"
    "הוא יבוא, כן, הוא יבוא
    והוא ישטוף את כל הקושי
    הוא יביא אותך אלי…"
    יש לשיר המשך, כמובן, ובכל סתיו הוא מנחם ומעציב אותי כאחד.

    אהבתי

  • עדנה  On 16 באפריל 2007 at 20:49

    שלום חלי
    אהבתי מאד את מה שכתבת, נוגע ללב ומרגש.
    אני רוצה להזמין אותך לבלוג שלי.
    תהני ואשמח לקבל חוות דעת
    http://blog.tapuz.co.il/jokerit
    חיבוק
    עדנה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: