הדס ואני צועדות בים – מראה עקומה

 

 

הדס ואני צועדות בים. הבוקר.

אני מספרת לה איך הבוקר מתנהל ו'מיתקתק' בשגרה.

הדס מחייכת בהסכמה ומספרת איך השעון מצלצל, היא שומעת

את איתמר מתעורר, בא להגיד בוקר טוב ונעלם.

אחרי חמש דקות היא מטופפת למטבח, איתמר לקח לו ארוחת

בוקר, יושב מחוייך ואוכל. היא שמה מיים לתה/קפה והבוקר ממשיך.

הפְּנים שלי נעצר –

איתמר לוקח לעצמו ארוחת בוקר לבד.

א. הילדה שלי לא מכינה לעצמה ארוחת בוקר.

ב. אני מגזימה. מגוננת מדי. מפנקת מדי. לא מלמדת אותה

   להיות עצמאית. לא נותנת לה מספיק כלים לצמוח.

 

אני מספרת להדס שהשעון מצלצל. אני שומעת אותו. קמה.

מטופפת לחדר של איה. מלטפת.

'עוד חמש דקות אמא'.

כוס מים. מכונת קפה נדלקת. פלייסמייט – מקומונית בשפת הבית ,

מונח על השולחן, כפית, צלחת מעוטרת תותים, כוס מים,

שליש כוס חלב מחומם מעט (בחורף) ליד. קורנפלקס בצנצנת.

רגליים בנות עשר וחצי ופיג'מת פלנל מגיעות יחד לשולחן.

'בוקר אימי', 

חיוך.

אני מכינה קפה/תה והבוקר ממשיך.

 

הדס מביטה בי. עוברת שניה, אולי שתיים –

הפְּנים שלה נעצר –

לאיה מחכה ארוחת בוקר על השולחן.

א. הילד שלי לוקח לעצמו ארוחת בוקר.

ב. אני מפונקת. אני לא מכינה לו ארוחת בוקר כמו …..שצריך?

 

והיא אומרת לי, או אולי לבית המשפט של עצמה –

'טוב..זה לא שאני לא סוחטת לו מיץ תפוזים ומפנקת אותו…'

אני מביטה בה. אני מכירה אותה. אני מכירה את האמא שהיא.

הדס…..

היא מביטה בי וצוחקת.

 

מה שלא תעשי, יגיע הרגע של ההיסוס. של החוסר בטחון.

של מה אני עושה לא נכון בהורות שלי.

אני מרגישה אשמה. היא מרגישה אשמה.

There is no way out

דברנו הרבה. צחקנו עוד יותר. ונרגענו.

אישה ונפשה. עד הפעם הבאה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נונה  On 27 בנובמבר 2006 at 12:19

    חלי, את מותק, מותק, מותק.
    ומה שכתבת כ ל כ ך מוכר!

    אהבתי

  • ימימה  On 27 בנובמבר 2006 at 12:21

    דמעות.

    אהבתי

  • אליסיה  On 27 בנובמבר 2006 at 14:43

    אוי, חלי, כל כך מדוייקת, כל כך רגישה, כל כך יודעת איפה ואיך .
    דמעות, כן

    אהבתי

  • הייקו  On 27 בנובמבר 2006 at 15:25

    כשהייתי בן 13,"ילד מפתח" על פי הגדרה יבשה, הוזמנתי ע"י חבר מהכיתה להתארח אצלו לאחר שעות הלימודים.
    בבית חיכתה אמו, שחקרה אותו לגבי בית הספר, מה היה, מה אמרה המורה, עם מי שיחקת, ועוד ועוד. לאחר מכן , בהוראתה המפורשת, אכלנו את מה שהוכן עבורנו מראש, והוא נאלץ לפרוש להכנת שעורי הבית שלו.
    כל שיכולתי לחשוב בדרך הביתה היה "איזה ילד מסכן, שיושבים לו כל הזמן על הראש ואין לו שנייה של שקט, ואיזה כיף לי – חופשי, מאושר אוכל מה שבא לי ,ופנוי לענייני עד 17:00 כשההורים חוזרים מהעבודה.
    ואמא שלי – הייתה מלאת רגשות אשם כרימון על ילד המפתח המסכן שלה.
    חבל שלא שיתפתי אותה כבר אז בתחושת האושר שהייתה לי. זה היה חוסך לה (אולי) חלק מכאב הלב.

    …ואין להסיק מהסיפור הנ"ל שאין לי רגשות אשם כשהבנות שלי חוזרות מבית הספר ולעתים נגזר עליהן להיות לבד פרק זמן מסוים. :)

    אהבתי

  • אביבה  On 27 בנובמבר 2006 at 16:26

    אוי, פיג'מת פלנל? חלב מחומם? אני אמא מזניחה לכל דבר ועניין…

    אהבתי

  • גילי  On 27 בנובמבר 2006 at 16:56

    אבל גם אני השתפכתי.

    אהבתי

  • חנית  On 27 בנובמבר 2006 at 23:21

    אפשר לקרוא את האהבה שלכן,את כייף הביחד של אם ובת,הפינוקים שלכן- אושר
    קראתי ב"את"-אהבתי וקפצתי לומר תודה

    אהבתי

  • נעמה שפירא  On 9 בדצמבר 2006 at 13:51

    נפלא. מדוייק. מקסים. וכל-כך נוגע. תודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: