איפה את, או נימוס אלמנטרי

.

.

0522123456  מצלצל –

היי חלי :-)

היי :-)

איפה את?

………

את בבית?
……..

.

הצעה ראשונה:

היי חלי

היי

אני מפריע/ה?

.

הצעה שניה:

חלי שלום

שלום

את יכולה לדבר ?

.

אפשר לנסות לדבר עם אדם בטלפון הנייד שלו בלי :

" א י פ ה  א נ י  ת ו פ ש  א ו ת ך ?"  –

"א י פ ה  א ת ה?" –

.

העונה, על עצמי אני מעידה, נשארת תמיד נבוכה מעט.

אני לא מעוניינת לענות. אני לא רוצה לספר/לדווח איפה אני.

זה לא מעניינו של איש ולא ממנהגי להיות גסת רוח.

.

וכן, אני סוגרת אותו כשאני ממש לא יכולה ו/או רוצה לדבר, אבל בחיים, כמו בחיים….
אז אנא….

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל ישראל  On 5 באוקטובר 2006 at 21:10

    אפשר גם בלי ניידים, ןאז לא יתפסו אתכם בשום מקום ויעצבנו אותם בדיבורים ועוד. בתור האדם היחיד ביקום שאין לו נייד, אני עד היום מתפלאת שאנשים מוכנים לוותר על החירות הנפלאה להסתובב ברחוב, או לנסוע במכונית ולראות את האנשין, הטבע, או סתם לחלום ולחשוב על דברים, ותחת זאת מוכנים שיפריעו להם לפעמים בכל כמה דקות, בשיחות שרובן המכריע אינו נחוץ בסופו של דבר.
    בתור אותה "צדיקה בסדום", שויתרה על הפלא הנ"ך, אני מוכנה להנהיג מהפכה שתחזיר את עצמנו לעצמנו.

    אהבתי

  • איתן  On 5 באוקטובר 2006 at 22:37

    לא חייבים לקחת הכל כל כך ברצינות.
    כמה מילים חביבות על סיטואציה מוכרת. על סחבקיות ישראלית טיפוסית והאמת? די דוחה ואת נואמת ויוצאת למלחמה. תרגיעי ובהזדמנות תפסיקי גם להציף את כל הפוסטים בתגובות.

    אהבתי

  • יעל ישראל  On 5 באוקטובר 2006 at 22:50

    תרגיע גם אתה, מותק. יש ברשימות 130 איש כבר, ואני נכנסת רק לכ-10 מקסימום 15 מהם. אינני יודעת מי אתה – ואם יש לך כאן בלוג, אז כנראה שאליך אני לא נכנסת. לעומת זאת אצל אלו החביבים עלי אני מגיבה, והם לא רבים, אבל אני אוהבת לקרוא אותם ולהגיב לדבריהם. בשביל זה חשבתי שהמציאו את הטוקבקים החביבים.
    ואולי אתה רוצה את כתובתי כדי לשים לי מסקינג טייפ על הפה?
    מה כואב לך מותק? מה התוקפנות הזאת? באמת, מאיפה זה בא? למה לא תלך חביבי ותשלוף קלצ'ניקוב, כמו ההוא מהבית ספר של האמיש, ותחסל את כל הבנות שמעזות לפתוח פה? בחי, אמאל'ה, הצילו!
    ואם כבר מדברים על התנהגות די דוחה, כמו מה שחלי מתארת כאן, גם ההתנהגות שלך, אם לא שמת לב, די דוחה.

    אהבתי

  • נורה  On 5 באוקטובר 2006 at 23:27

    אבל תודה, איתן, באמת הדגמת יפה פולשנות ישראלית מהי.
    ובאמת עד לפני כמה שנים לא היה לי נייד, הסתדרתי מצוין ונאמתי לכולם שאין בזה צורך. ואז נתנו לי מהעבודה וממש הכריחו אותי לקחת. מאז עבודה כבר החלפתי, אבל למכשיר התמכרתי. זו הבעיה – הוא משנה את כל ההרגלים שלנו, ולכן מרגע שמתחילים להשתמש קשה מאוד להפסיק. בעבר לא האמנתי שאעשה זאת, אבל אפילו לחו"ל אני נוסעת עם פלאפון (אם כי שם הוא באמת סגור כמעט כל הזמן, הוא איתי רק כדי להימנע מהצורך להסתבך עם טלפונים ציבוריים).

    ולחלי, נכון זו שאלה פולשנית וטוב שאת מעלה את זה. אבל נדמה לי שבמקור זה נובע לאו דווקא מהצורך לעקוב אחרי תנועותייך, אלא יותר כדי לוודא שאת לא באמצע משהו כמו נהיגה, עבודה או סתם פגישה (יש פחות סיכוי לכך כשאת בבית) ו/או כדי לוודא שיש לך את הזמן והקשב.
    אבל באמת שווה לחשוב על נוסח חלופי, כמו – "זה זמן טוב לדבר?" וכיוב'.
    תודה שהארת את תשומת לבי.

    אהבתי

  • legal alien  On 6 באוקטובר 2006 at 00:18

    לחלי – אני נוטה להסכים עם נורה, ולחשוב שהשאלה לא באה מהמקום הפולשני דוקא אלא מתוך התחשבות (רחמנא ליצלן) ורצון לודא כי המשיב פנוי לשוחח. בלי ספק כותרת המדור הולמת את היטב את הפוסט המוצלח הזה.
    ליעל ולאיתן – הסיומת של איתן (וגם השימוש בסימני הפיסוק) לא לענין לטעמי. אבל התגובה של יעל קצת מחזקת את טענתו: הוא טען שאת נסחפת, את עשית ממנו רוצח ילדות פוטנציאלי. לא נסחפנו קצת? טיפ'לה?..אז איתן חושב שאת נודניקית, אז מה? אני למשל נוטה לחלוק על כך, אבל איבדת אצלי הרבה קרדיט בתגובה שלך אליו.
    ולענין המכשירים הסלולרים – זה בסך הכל כלי, ואפשר – גם אם קשה – להשתמש בו בלי להשתעבד, ולנצל את יתרונותיו בלי לאבד את החרות. אתגר לא פשוט בכלל' אין ספק. אני מסתובב עם מכשיר ישן ומסורבל, מכובה רוב הזמן שמשמש רק למנהלות למיניהן. זו פשרה שנוחה לי – ללכת עם ולהרגיש בלי – ואני מעדיף אותה על הרעיון המהפכני של לותר כליל (שגם אותו ניסיתי במשך חודשים אחדים).

    אהבתי

  • ריקי כהן  On 6 באוקטובר 2006 at 07:36

    "אני מפריעה"? ניסוח קצת קורבני אבל עדיף מהשאלה החקרנית. אני תמיד מזהה כשאומרים לי לא לא, אבל בעצם לא נעים להם.

    אהבתי

  • אלי שלו  On 6 באוקטובר 2006 at 10:01

    ואין כמעט דברים שעבורם אני צריך להיות זמין לכל, מיד. אין כמעט דבר שאני זקוק לו ולא סובל דיחוי של רגע.

    כשאני קובע פגישה, אני עושה מאמץ להגיע, בזמן. כשצריכים אותי ואני בדרך, כלום לא קורה אם משאירים הודעה במשיבון של בזק ואני חוזר. בלי נייד הפתילים קצת יותר ארוכים, יש קצת יותר כבוד לאחר ולזמנו. סבלנות.

    אני מתקשה להבין את הקלות והנכונות בה אנשים מעבירים את השליטה בזמנם ובסדר יומם לאחרים.

    אמא שלי, לעומת זאת, לא מבינה אותי. מה, אתה לא רוצה לדבר איתי כל פעם שאני צריכה אותך?

    מעלימים את המרחבים הפרטיים, מפקיעים את זכותנו לטיפה של שקט נטול עיניים ואוזניים חקרניות, אפילו שהן רוצות את טובתנו.

    ולא, חלי, זה כנראה לא עוזר לסגור לפעמים את הסלולרי. כי מיד צפה השאלה/טרוניה: למה סגרת? בשביל מה יש לך סלולרי, כדי שלא תהיי זמינה? מה עשית בזמן שהשתקת? סיננת? טלפון סגור צועק לא פחות מפתוח.

    אהבתי

  • טלי  On 6 באוקטובר 2006 at 10:58

    ככה זה בפולניה –
    אני מפריעה? לא, זה באמת בסדר? יש לך דקה לדבר עכשיו?
    וכו' וכו' וכו' :)
    הכל נובע מהקושי (נו, שנאה) שלי למכשיר הזה שמצלצל תמיד, אבל תמיד, כשאני באמצע משהו אחר, ואותי בד"כ לא שואלים אם זה מפריע לי אבל זה תמיד מפריע… :) בכל אופן גם אני כבר לא יכולה בלי.
    תודה חלי – קטן ומעצבן אבל מהותי.

    אהבתי

  • בועז כהן  On 7 באוקטובר 2006 at 09:47

    זה לא כל-כך ריאלי, במציאות הנוכחית.

    אפילו הנהגתי קמפיין קטן, פעם, שמטרתו היתה להחזיר את הגלגל אחורה – לימי האנונימיות הנפלאה, לעידן הטרום-סלולארי.

    נכשלתי, וגם בעצמי לא ממש הצלחתי לטפל. אני צריך להיות זמין (אנשים לא תופסים אותך, מישהו אחר יקבל את העבודה; הילדות פה, הילדות שם, צריך לארגן את זה כך וכך…)

    הטלפון הנייד עשה נזקים עצומים לחברה הישראלית, לא פחות מהכיבוש. כבר אי אפשר לשבת עם חבר/ה שעתיים בנחת, בלי שאף אחד יתפרץ לתוך האינטימיות שלכם באיזו שיחה לא ממש נחוצה.

    והשאלה "איפה אתה?" – והרעיון הזה שאפשר לאתר אותך בכל דקה.

    כבר קשה להיזכר איך היה פעם, לפני 10-15 שנה.

    אהבתי

  • בין רקה לרקה  On 8 באוקטובר 2006 at 15:41

    אולי אני מדור מחשבתי אחר, עצלן ומורגל לתקשר בשעות-לא-שעות – אבל בעיני יש יתרון גדול בכך שניתן ליצור קשר עם האדם איתו התכוונת לשוחח מבלי לעבור שרשרת נימוסין משפחתית בדרך.
    גם אני לא שואלת "איפה אתה?" אלא "האם אתה לבד?" או פשוט "יכול לדבר?".
    לסיכום, מאמינה שיש תחושת בטחון נלווית לשיח הסלולרי בחברה שלנו. העובדה שמישהו עושה כסף על תחושת הביטחון שלנו היא כבר נושא לפוסט שלם…

    אהבתי

  • בועז כהן  On 12 בנובמבר 2006 at 08:54

    יותר גרוע מהכיבוש.

    אין יותר פרטיות. אין יותר אנונימיות. אין יותר אפשרויות להיעלם, סתם ככה, לשעתיים במשך היום. כל הזמן אתה זמין, נגיש. אם לא מיידית, אז משאירים לך SMS – ואם לא חזרת תוך 10 דקות, ישר מודאגים: איפה אתה? מה קרה לך? אי אפשר להשיג אותך! אתה לא זמין!

    אני רוצה להיות לפעמים לא זמין. לא נגיש. פרטי. מנותק. שאף אחד לא יידע איפה אני, בחנות ספרים משומשים או מול הים עם קפה טייק-אווי, או מנגן, או הולך ברגל – בלי שהטירטור הזה, הרודפני, יתפוס אותי בכל סיטואציה בחיי.

    אבל זו הגמילה הקשה ביותר. הקשה מכל. יותר קשה מגמילה ממתוקים. יותר קשה מגמילה מסיגריות. הגמילה מהטלפון הנייד היא הגמילה הכי בעייתית.

    אהבתי

  • מיכאל ז.  On 24 באוקטובר 2010 at 21:46

    בחיים, אבל בחיים לא שאלתי אף אחד/אחת "איפה את/ה". גם לא את בת זוגי (על אחת כמה וכמה). השאלה הזו כל כך חודרנית וחצופה, שבכל פעם מחדש אני נדהם כששואלים אותי איפה אני.
    התשובה שלי אגב, תמיד זהה: "אני כאן, בדיוק בקצה השני של הקו"

    יש חריגה אחת: אני כן שואל את הבנות שלי למקומן. זו אחריות הורית בעיני, ולא חטטנות.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: