ב 1 לספטמבר 2006 בבוקר, כתבתי לאורי מייל –
"טוב בסדר. תעלה אותי וזהו. אבל תזכור שאני ת מ י ד יכולה לעשות delete"
ב 1 לספטמבר 2006 בלילה, קצת לפני חצות, כמו סינדרלה, כתבתי לאורי –
"נו….אתה הרי יודע כבר שיש לי add.. ואני באמת לא מסוגלת לחכות. לכלום.
אני רוצה להתחיל ב1 לספטמבר- כמו בית ספר – חדש וקצת מפחיד.
ועוד מעט הוא נגמר…היום המיוחד הזה… נו…… "
הוא ענה לי שהוא היה בweekend – ורגע…..ותכף…..והנה אני באוויר.
מפה לשם נהיה ה 2 לספטמבר –
עבר חודש. בדיוק.
קפצתי ראש והיו מים בבריכה. מי היה מאמין.
חלק באתר, חלק באי-מייל. התרקם דיאלוג. קטן. ראשוני. אבל אמיתי.
גיליתי שמספר האנשים הקוראים ומגיבים ב'רשימות' קטן מזה שחשבתי.
לשמחתי הגדולה יש לאמר.
מִּספרים שאני יכולה להכיל. פחדתי שכל העולם מתרוצץ כאן. שזה ynet.
גיליתי שאין כאן כמעט אנשים מתלהמים, תוקפניים, שיפוטיים.
והאחד והאחת שאני לא יכולה להכיל, צר לי, אני יכולה להרחיק מעיניי –
שיש כל כך הרבה יותר קוראים ממגיבים – שזו גם סוג של תעלומה בעיני –
ואז קראתי את הפוסט הזה שהתפרסם כאן –
http://www.notes.co.il/esti/archive.asp?m=9&y=2006
והבנתי יותר.
אחרכך היו ימים ראשונים. רציתי לפרסם עוד ועוד ועוד –
תחושת חידוש, שמחה ותאבון של התחלה –
וזכרתי איך אני מרגישה אל מי שמפרסם הרבה מאד – כמעט יוםיום –
ואיך אני מחכה לכמה אחרים שיפרסמו – והתאפקתי.
ויום אחד דפדפתי בארכיון שלי שספונות בו הרבה הרבה מילים –
לחפש דברים שאולי שכחתי מהם, שיעוררו נושא או מחשבה –
ונתקלתי במכתב שכתבתי לאודטה לפני כחצי שנה – וכמובן לא שלחתי –
וקראתי אותו שוב ורציתי לפרסם ופחדתי ויותר רציתי ויותר פחדתי –
קיצרתי אותו – כן, הוא היה עוד יותר ארוך –
ובגלל שאני מכירה את האימפולסיביות שלי, נשבעתי לחכות עוד יום –
כדי להיות בטוחה. חיכיתי ופירסמתי.
http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp
יש לי הפרעת קשב ורכוז – עדות מגוף – או פה – ראשון
בהרבה חשש פירסמתי. ועדיין אין לי מושג לאן הוא הולך ולאן הוא לוקח אותי.
אבל אין ספק שהוא 'לוקח' את מקומו וגורר אותי אחריו –
נוכחתי שיש דברים שיכולים לפרוץ גם מתוך 'שכונה קטנה עם דורמן'.
אבל –
הדבר העיקרי שניסיתי לבדוק עוד לפני שבאתי, עדיין לא פתור –
ההבדל בין האישי לפרטי.
אני רואה כאן, פורסמה לפני שעתיים, רשומה יפייפיה ומרגשת של בועז כהן –
על תהליך ו'תגלית' אבהותו ואהבתו לבתו בת העשר ושני צילומים מקסימים –
. http://www.notes.co.il/boaz/23638.asp
ואני קוראת, מתרגשת ורוצה גם.
והלב רוצה להשוויץ בה גם. בילדה שלי. היא גם בת עשר. וחצי. וקצת.
אני מצלמת אותה ישנה מהיום שנולדה. יש לי צילומי שינה קסומים שלה.
כל חינה, יופיה, קסמה ופגיעותה, מונחים מול המתבונן.
ליבו של כל הרואה יוצא אליה. ולא כי היא שלי :-) –
ואני לא יכולה. יכולה טכנית כמובן, אבל לא מסוגלת.
אם אני כותבת ועוד אכתוב רשומות על אמהותי, חיי, וכל המורכבות הזו –
אני יכולה לרמוז על קיומה, לצטט אותה –
http://www.notes.co.il/chelli/23077.asp
אבל לא להביא אותה לכאן.
כבר פעמיים פרסמתי צילום שלה ישנה. רואים בו יד, פה וחתיכת סדין –
צילום קטן. ילדה קטנה ישנה וכל התום והשקט והבטחון של ילד ישן קיים בו –
פרסמתי, הצצתי לראות איך זה נראה. הרגשתי תחושת פולשנות ומיד הורדתי.
מרגישה שזה פרטי. שמה פתאום שזה יהיה כאן, בחוץ.
כי כאן זה אולי רק אתם…. אבל בתיאוריה….. כאן זה כולם –
ומה פתאום שאני אחלק את הבת שלי עם כולם?
מה פתאום שאני אחלק את החיים ה פ ר ט י י ם שלי עם כולם?
מחלקת, כותבת חושפת את עצמי והרבה ממני כמובן –
ואני מבינה שיש אנשים שיחשבו שמכתב הADD שלי חושפני ופרטי ואישי
הרבה יותר מצילום של בתי ישנה – ויתכן שהם צודקים –
אבל אני מרגישה שאני זו אני והם….צריך להזהר עם 'ההם' האחרים.
מה היא תגיד על זה כשתגדל?
היום היא רוצה. בטח רוצה. שאלתי אותה והראתי והיא מאד רוצה. נו מה?
אמא כן. אבא כן. למה היא לא?
כי ככה. כשתהיי גדולה תחליטי בעצמך לעצמך.
ואיפה הגבול?
אבא שלי בן 85 היום. ה – 1 לאוקטובר1921 – אהובי הגדול.
אבן היסוד של חיי ובטחוני. של כאבי וחולשותי.
ויש לי מכתב אהבה גדול אליו שאני רוצה ולא רוצה לפרסם כאן –
שיהיה כאן לתמיד. לא במחשב שלי שעשוי/ עלול/ חס וחלילה חס ושלום
טפו טפו טפו :-) להחליט יום אחד להעלם עם תכולתו – חס וחלילה וכו' –
וגם אצל אבא שלי ואמא שלי לך תדע לאן יתגלגל המכתב –
אני מתייחסת ל'תקריב' – לבלוג הזה שלי ב'רשימות' –
כאל מחסן – מחסן פרטי שלי.
רב חסד. נדיב. מכיל הכל. שומר נאמן. חסין אש ומים ועש.
שפעם….עוד המון זמן…..יבואו ילדיה, וילדי ילדיה ויקראו אותי.
וילמדו להכיר אותי גם דרך המילים שלי כאן.
אני מכניסה דברים 'בדלת אחורית' לאחסון – עושה 'פרסם' בלי 'אנדקס' –
רק מי שמחטט באתר, הולך לקטגוריות רואה אותם.
כי לא כל רשומה, ציטוט, צילום, סיפור קטן שכתבה איה שלי צריך להכנס
ב'דלת הראשית' ולקבל את כל תשומת הלב שלכם –
הוא יכול להכנס ישר לתיוק. בצנעה. למתעניין בלבד. לאחר כך.
ומצד שני –
מקום ציבורי. אינטרנט. מלכודת דבש לאינטימיות.
אני קוראת את אבי לן
http://www.notes.co.il/avi/
ומתנדנדת בין הערצה על האומץ, לרצון להגיד לו – תזהר –
לא מכירה אותו – רוצה שיזהר.
בין חוסר הבנה לאיך אפשר ככה להשרף עד הסוף –
איך אפשר להחשף כל כך.
למה הוא צריך את זה כאן, בחוץ?
למה חברים, בלוג אנונימי, פסיכולוג, בת זוג…למה זה לא מספיק?
אם הוא היה נותן ראיון כזה לאיזה עיתונאי היו חושבים שהוא השתגע –
הוא כותב בעצמו, את עצמו, באחריותו, וזה מעורר הערכה גדולה.
אני מחטטת בעמקי האתר של יגאל סרנה ומוצאת את זה
http://www.notes.co.il/igal/archive.asp?m=4&y=2006
ובלי קשר לעוצמת המילים, לכמה הן מצליחות לגעת, למחשבות ותהיות
שהן מעלות, לאין סוף אמת וכאב וכשרון שיש –
שואלת את עצמי – מה הצורך הזה? בחשיפה כל כך אינטימית.
ולמה אני גם רוצה? ולמה זה מפחיד כל כך?
או שזה לא מפחיד….אלא באמת לא 'נכון' לעשות.
להחשף ככה. לחשוף ככה. יודעת. אני יודעת שאין נכון ולא נכון.
אז מה ההבדל? הרי ברור שלא סרנה ולא אבי לן ולא ריקי כהן היו מדברים
על חייהם ברמה כל כך אישית ואינטימית עם עיתונאי –
עם מכר או ידיד מזדמן, או אפילו עם אדם זר בבית קפה –
האם הכח של הכתיבה העצמית עושה את ההבדל?
העדות האישית? הכתיבה בגוף ראשון?
איפה הגבול….אותו אני ממשיכה לחפש.
והתהליך מעניין כמובן לא פחות מהתוצאה.
הרבה דברים שאני חווה 'נבדקים' היום בעוד רמה. ברמת 'המעניין לבלוג' –
מזכיר זמן שהיה. של חיפושי 'אייטמים' לתוכנית שהייתה. כל מה שעבר בחיים,
עבר,בלי התכוונות, מסננת פנימית של מתאים או לא מתאים?
עובר מסך או לא עובר?
קצת לחיות את חייך עם פילטר. קצת מִבַּחוץ. קצת מנותק מִלהיות בָּאֶמֶת.
ועכשיו אתם המסננת שלי. כי יש פיתוי גדול במסגרת של 'רשימות'.
היא 'נחשבת'. היא מצומצמת. היא מרגישה אינטימית.
האנשים בה קוראים אותךְ נכון ברוב המקרים.
ואני תוהה אם הגבול הולך ומתרחק ככל שהזמן מתקדם –
האנשים נהיים יותר 'מוּכּרים' וירטואלית – גם כמה לא –
והמפחיד או הזר נהיה מוכר….וגבול ה'פרטי' מתרחב ומתרחק.
נראה. נכיר את הטורקי ואז נבנה את הגשר….
שנה טובה. אני מצפה לשנה טובה ושכנות מעניינת אִתכם.
תקריב 
תגובות
כבר כמה זמן אני מתמללת לעצמי פוסט חושפני וכואב, ובכל פעם מחליטה שזה לא רעיון טוב לכתוב אותו, ושעדיף להתעסק עם החיים עוד קצת ולהתקרב לבעיה שלא דרך הכתיבה. פעם הייתי חושפת כאן הרבה יותר. עכשיו הרבה פחות.
עדיין הפיתוי הזה קיים, כל הזמן קיים. אולי דווקא בגלל שזו במה קיימת ודוממת, שלא הולכת לשום מקום. מחכה לך שתיחשפי (ראיון עם עיתונאי, פגישה של שעה עם פסיכולוג, הם הזדמנויות חד-פעמיות. קל לפספס אותן מבחינה זו. קל גם למעוד בהן).
אהבתיאהבתי
הכוונה לבמה, כן? :-)
אחלה בלוג יש לך.
אהבתיאהבתי
המילים שלך פורצות כמו מתוך שתיקה ארוכה.
את נותנת לי השראה, ואני מאמינה שאינני היחידה.
תודה.
אהבתיאהבתי
אני מרגישה שבעבר נחשפתי כאן הרבה יותר. אולי את מתייחסת לפוסטים מהעבר, שהם באמת צלילה ללכלוך של הנפש שלי בכל הקשור לאימהות, אבל תמיד היה שם גבול, כן, זה אולי מפליא, אבל תמיד שמתי מעצורים ומסננים, אולי קצת פחות משלך, אבל הם שם. לא פרסמתי פה תמונה של הבן שלי מלבד אחת כשהוא נולד, ואותו דבר לגבי ביתי הטריה. גם כי אביו מתנגד לזה, וגם כי זה נראה לי קצת מפחיד, ובאמת פולשני.
אני הרי חשופה פה בשמי המלא. אני מתה להשוויץ יותר בתמונות, אבל מדובר באנשים אחרים שזה נכפה עליהם, אבא שלו, והוא עצמו.
הבלמים שאני שמה לדברים שאני רוצה לכתוב נובעים גם מהחשבון שיוגש לי אחר כך. יש פה אנשים שחיים איתי, ויש גם אותי עצמי שרוצה לשמור על דברים מסוימים, כי חשיפה שלהם תסב לי יותר נזק מאשר תועלת. יש גם את חשבון המגיבים שלא תמיד עושים לי חיים קלים, אבל האמת שפה זה ממש גן עדן וחוויה מתקנת לעומת ynet.
אהבתיאהבתי
אני מתכוונת לתמונות, אני גם אמא ולא הייתי מפרסמת בחיים תמונות של הילדים שלי באינטרנט. לא משנה כמה יפים הם, זו לדעתי פגיעה חמורה בפרטיות שלהם (שלא לדבר על הסכנות שהם עלולים להחשף אליהן כתוצאה מהשיוך בית התמונה לשם). אני מעריכה מאד את האומץ והכוחות שלך להגביל את עצמך בזה, שנובעים מכך שאת מבינה שהילדה שלך, למרות שהיא ש ל ך , היא בכל זאת ישות עצמאית ששיכת בעצם רק לעצמה.
אהבתיאהבתי
עם פרסום של הילד שלך ברבים.
בעיתונות שומרים על הכללים האלה
והכללים האלה נשמרים גם בטלוויזיה
אף פעם לא מצלמים משפחה שלמה.
חבל מאוד שכלל זה של הגנת הילד – לא עובד גם פה.
אסור לפרסם את תמונות הילדים שלכם.
זו פגיעה בהם.
אהבתיאהבתי
הוא זה שמאפשר גם את "היצירה הבלוגית" שלך. אצלי, לפחות, אני משתדל שהוא לא ייעלם. קשה? לא נכחיש זאת.
ומצד שני, למזלי הרב אני משער, התקופה של חשיפה כוללת לכאורה שעברתי היתה באינטרנט הרבה יותר קטן, ובמקומות שכבר לא ממש קיימים, למעשה.
יומולדת שמח.
אהבתיאהבתי
נושא הצילומים הוא לא הדבר שעליו ניסיתי לכתוב –
הוא רק הוביל אותי לשאלה האמיתית מבחינתי- החשיפה האישית. במילים. גבול האינטימיות.
איפה מסומן הקו הבלתי תפיש בין הרצון והצורך והדרך הבעה עצמית שנעזרת הרבה ב'אני' -חשיפה אמיתית ונוקבת של עצמך, כאבך, פגיעותך הכי הכי אישית ופרטית ובין
התערטלות רגשית מול קהל תיאורטית אין סופי במספרו, ואנונימי לחלוטין במהותו –
אני מבינה את הצורך, הוא קיים בי, אחרת לא הייתי כותבת עליו ומתכתשת איתו כל כך –
אני תוהה אם הוא ינצח בסוף – או שאני אחזיק מעמד –
כי את הילדה שלי למרות הרצון והנסיון האמיתי של הוריה להרחיק אותה מצלמים ועיתונים –
.כבר היו מעט הזדמנויות לראות
הבחירה שלי לא להשוויץ בה כאן, במקום שלי קשורה לגבולות שלי, לאו דווקא לסכנות האינטרנט – לא שהן לא קיימות –
והקנאה שלי בבועז וריקי ואבי לן ובכלל היא –
לא על היכולת להגיד – היי…זו הילדה שלי – בלי 'לעשות עניין' מכל דבר –
אלא בעיקר על היכולת לכתוב על עצמם באופן כל כך פתוח וישיר ומביט לעצמו בעיניים – כמעט בלי לעשות חשבון – מי קורא אותם כל כך חשופים ופתוחים –
אני גם תוהה לפעמים אם העובדה שאני, או שמי מוכרים עושה אותי יותר מודעת לעוצמת ה'חוץ' –
יותר מודעת לעובדה שיכולים לחזור ריקושטים גם בחיים האמיתיים, לא רק הוירטואלים
אהבתיאהבתי
תפרסמי את המכתב לאבא שלך. תתחילי בזה.אני אשמח לקרןא אותו
והשאלה למה חופשים, קשורה יותר ללמה אנשים רוצים לקרוא חשיפה. למה? כי זה מעניין. מעניין אותנו לקרוא על אחרים. זה הכול. עניין של מציצנות מצד אחד, והזדהות מצד שני. כשאת כותבת על אבא שלך, כל הבנות לאבות קוראות ומזדהות. זה נורא פשוט. חשיפה היא בעצם פיקציה. תמיד מצחיק אותי שאנשים מזדעזעים מזה. ברגע שמשהו נכתב, הוא כבר לא קשור אלייך. הוא פרוזה. ולא משנה אם זה רומן או רשימה לרשימות. אחרי שאני כותבת, אין כבר למה שכתבתי קשר אלי, הוא שייך לקוראים. בסך הכול, יש בכתיבה אישית וחושפנית, מידה רבה של פיקציה, ולכן תמיד מצחיק אותי שאנשים לוקחים כל פסיק ברצינות. אבל זה מוכיח שכתבנו טוב ונכון, אם הכול נושא משפיע על הקוראים. עזרתי לך קצת?
אהבתיאהבתי
יעל :-) זה מוזר איך אין דבר אחד שאני מסכימה איתך עליו –
אני לא חושבת שכל הבנות לאבות היו קוראות את מכתבי לאבא שלי והיו מזדהות – חלקן אני משערת היו מתרגשות, חלקן מזדהות, חלקן מתעצבות שלא זכו לכזו אהבה ועוד המון תגובות אנושיות ורגשיות שאין לי יכולת לדעת מה הן –
אני ב ו ד א י לא חושבת ומאמינה שכל חשיפה היא פיקציה – מה פתאם?
כל
חשיפה היא יצר. רצון חזק לחלק או להפטר ממנו או לספר סיפור ולהשתמש בחומרים שלך או דחף שחזק ממך – אבל הוא שלך. של המספר וישאר שלך לתמיד –
ובעיקר אם את כותבת אותו כרשומה בגוף ראשון – אפשר לקרוא את 'סוגרים את הים' ולנחש מה קרה בחייה של יהודית קציר או מאיזה רסיס אמת היא בנתה את הסיפור הזה –
אי אפשר לדעת.
וברשומות בגוף ראשון אי אפשר לא לדעת – ואז זוהי לא פרוזה – זהו גילוי לב או רשומה אישיים של הכותב/ת.
את אומרת שהוא לא שלך מהרגע שפירסמת אותו –
ואני מרגישה שהוא שלי אפילו יותר מהרגע שהרשתי לאנשים זרים להתוודע אליו –
א נ י מרשה להם. אני נתתי להם – והוא נהיה שלהם בדרך מסויימת,והם לוקחים אותו, מרגישים אותו ועושים איתו כרצונם, בודאי, אבל הקוד הגנטי הוא שלי. לעולמים.
ואני שמחה שכך.
אבל השוני הכי גדול ביננו :-) שאני לוקחת כל פסיק מאד מאד ברצינות. פשוטו כמשמעו.
אז תודה על שהגבת ועל הרצון לעזור –
אבל אולי עזרת הרבה בזה שהבנתי גם מה לא – וזו גם סוג של עזרה.
אהבתיאהבתי
כתבתי את המילים האלו, כתזכורת לעצמי:
…
חשיפה ממש, של החומר הרוטט, קיימת בבלוגים מהסוג השני. את רוב האנשים הם ישעממו, אחרים יגלו בהם עניין עמוק. המתעניינים יהיו כנראה אלו שמכירים את הכותבת, או שהכותבת מהדהדת בהם חזק. בכל מקום בו יש כותבת וקוראים, יש הסכם כלשהו ביניהם. מהו ההסכם סביב החומר הרוטט?
נראה לי שהוא קתרזי בעיקרו (מלשון קתרזיס). הכותבת החושפת את צפונות נפשה מרגישה בכך פריקה של משא כבד. פיזורו של החומר הרוטט, מלבד ההקלה שהוא מביא, מפיח גם תקווה: שהקורא המתעניין, מרגע שיגע בחומר, יבין, באמת יבין, את הכותבת. ויתחבר. ויוקיר. ויאהב. ישנן כמובן הסכנות הברורות של בוז ולעג ודחייה, אבל התגברותה של הכותבת על חששות אלה מבטיחה רגעים של עונג והקלה וציפייה מרגשת.
הקוראים מצידם מצפים להגעתו של הרטט. משום שהם מתעניינים בכותבת, משום שמשהו בה מזכיר לה אותם, החומר הרוטט החשוף שלה הוא בעל משמעות עבורם. הוא מהווה משוב עבורם. הוא עדות לכך שאכפת לה מהם, שהיא מוכנה להפקיד בידיהם את סודותיה. הוא ממלא אותם גאווה והכרת תודה. הם מרגישים אהובים על ידה. הם מתרגשים מכל גילוי חדש, התרגשות אמת.
מהותו של ההסכם היא לכן שונה אצל הצדדים. הכותבת מחפשת הקלה ואהדה, הקוראים גילוי וגאווה. תמורת אלו הם מוכנים לשלם באהדה ובחיבה, שבין היתר מבטיחה עבורם את המשך הגעתו של החומר. כל עוד העסק עובד, שני הצדדים חווים עונג רב. אבל מה הפרוגנוזה?
לצערי, תמיד קשה. טבעה של ההתענגות שהיא מחפשת לה שיאים חדשים. עד לאן ניתן לטפס? מה תוכל הכותבת לספק כעבור זמן מה, כיצד תוכל להמשיך לתדלק את המפגש? היא לא תוכל. ההסכם יופר. תחושות הנבגדות שיצופו תהיינה קשות. הנפילה תהיה כואבת.
לא רק זאת, שהחומר הרוטט מתקרש לו עם הזמן, אלא שאנשים בסופו של דבר שונים זה מזה. הקוראים, שאולי לעלעו את החומר הרוטט בתחילה, סביר שיגלו בשלב מסוים שאינו יותר לטעמם. תגובתם תהיה פושרת יותר, מרוחקת יותר. ההסכם יופר.
החומר הרוטט הוא החומר החזק שבנמצא. הוא מפתה, הוא מגרה, הוא מושך, הוא ממכר. ומעבר לטווח הקצר הוא מחסל. כותבת המבקשת לקיים יחסים ארוכי טווח עם קוראיה, ראוי שתזהר מעודף רטיטה. נכון שהתגמול בהתחלה יהיה מינורי יותר, אך על פני זמן ארוך הרווח יהיה אמיתי. ספרות טובה לעולם אינה מציגה חומר רוטט גולמי. לעולם.
אהבתיאהבתי
אבל זה בדיוק העניין, שכל דבר שנכתב במטרה לפרסם, כל חשיפה כזו, הופך בתוך הכותב עצמו, לפיקציה – גם אם היא בחלקה היא מבוססת על אמת. כתיבה היא תהליך של עיבוד פנימי, ולכן מה שיוצא על הנייר, במטרה לפרסם, הופך לפרוזה – היינו, סוג של פיקציה. יש דברים שאני כותבת לעצמי בלבד, ולא אחלום אפילו לשתף את הקוראים בהם!!!!
אבל ברגע שאת מחליטה שאת רוצה לפרסם, גם אם עדיין לא פירסמת, ההחלטה הזו הופכת את הכתיבה שלך בהכרח לסוג של פרוזה (היינו פקיציה), בניגוד ליומן. וזה ההבדל הענקי בין יומן לרומן. הרי בכתיבה לאחרים את גם מסגננת, ועם הסגנון בא גם הסינון ההכרחי.
וכאשר כך הם פני הדברים, יש בזה מין הפיקציה שאני מדברת עליה. האם לדוגמה, מה שכתבתי בפוסט "רשימת האהבה שלי" הוא פיקציה? שקר? ברור שלא.זה אמת לאמיתה, אבל בדרך בה סיגננתי את זה, בדרך בא כתבתי את זה, ובמה שבחרתי לומר לך כקוראת, יש הבדל גדול למה שהייתי כותבת לעיני בלבד!!! ולכן תמיד סופרים מתעצבנים על השאלה הקבועה: האם זה מבוסס על החיים שלך? מה נגיד, כן? לא? שניהם נכונים. ברגע שאני מעלה את עצמי על הדף (ובמה שאני כותבת יש כמובן 100 אחוז מעצמי, ובמביל אפס מעצמי), העצמי הזה הופך בהכרח למשהו אחר, שיש לו חיים משלו. קניוק אמר פעם שהדמויות כותבת את עצמן, ובצדק.
אני אומרת לך את כל זה, רק כי אני רואה שאת מאוד נאבקת לכתוב ולחשוף, ומאוד מתקשה בזה. אם תגידי לעצמך: מה שאני כותבת אין בו בעצם שום דבר אישי, כי כולם מרגישים כמוני, אותו הדבר, לכולם אותם כאבים כמוני וכו', יהיה לך הרבה קל יותר. למה אני מתכוונת? קחי לדוגמה את המכתב לאבא שלך. בזה שאמרתי שבנות יזדהו, התכוונתי באופן גורף גם לכל מה שאת אמרת: גם לקנא בך שהיה לך אבא אוהב זה להזדהות. כתבתי בבלוג האוכל שלי ב"על השולחן" על חוויותי עם אבי בשוק הכרמל, וכתבה לי מישהי באופן אישי שזה מאוד ריגש אותה, וקצת קינאה בי אפילו, כי אביה מת כשהיתה קטנה מאוד. גם זו הזדהות. ושוב, מה אני רוצה להגיד לך בזה? ולמה אמרתי שזה הופך לנחלת הקוראים? כי הקורא מזדהה עם מה שכתוב, לטוב או לרע, לפעמים הוא מתעצבן, גם זה סוג של הזדהות, אף אם שלילית. ומה אני רוצה להגיד בזה? שכולנו רוצים להרגיש מיוחדים, אבל האמת היא שכולנו מאוד דומים, ואם את יודעת לכתוב נכון, אנשים אחרים יזדהו איתך, ומה שכתבת יהפוך לשלהם באיזה שהוא אופן. ולכן, כדי לכתוב באופן מקצועי, צריך להבין שאין פחד מחשיפה, כי בעצם אין כאן שום חשיפה! כי האדם שקורא אותך יתחבר לעצמו, עם מה שקורה לו, ומהר מאוד הוא ישכח שאת, הכותבת, חשפת משהו מחייך. מבינה? הוא יהפוך את זה לשלו, והשלב הבא (השלב הראשון הוא מציצנות), יהיה הזדהות, שלילית או חיובית, לא משנה עכשיו. (אני עיצבנתי בספריי הרבה אנשים, למה? כנראה כי זה נגע להם באיזה עצב חשוף. אחרת הם היו זורקים את הספר והולכים לצפות בטלוויזיה.)
בקיצור, את כל מה שאת כותבת לאחרים את מעבירה
בעצם בפילטר מסוים, ואנשים מזדהים, לכן זה מאבד מהאלמנט המציציני המכוער,
שוב, לא התכוונתי לעשות לך סדנת כתיבה בעל כורחך, אבל אני ממש רואה איך את מתייסרת בענייני הכתיבה, עם עצמך, עם חשיפה וכו'. ופשוט רוצה לומר לך: אם את רוצה להתקדם בכתיבה, את חייבת לחשוף, ואל תפחדי מזה. אף אחד לא יושב עם סטופר ומחכה שתחשפי את חייך, אבל אם תעשי את זה, ייטב לך. תרגישי רבה יותר טוב, ותצמחי מזה לכתיבה שתעניין הרבה אנשים, שגם יזדהו – זה לא מילה גסה הזדהות.
אהבתיאהבתי
שאת לא אמא וחלי כן.
כשלא היו לי ילדים הייתי מוכנה לחשוף הרבה יותר. מאז שנולדו, אני מגוננת על פרטיותי ועל זו שלהם פי מיליון. (על עצמי בעיקר כדי שהם לא יחשפו אל אמא ערומה – רגשית, נפשית. אני לא חושבת שזה ישמח אותם אי פעם.)
אהבתיאהבתי
את עדיין יכולה לפרסם. מה שיוצא לא נכנס חזרה.
מחקתי רשומות כאן לפני שנתיים ואנשים זוכרים אותן. זה פחד אלוהים.
אהבתיאהבתי
רק שתדעי שלפעמים מאד רוצים להגיב, כמו על הדברים שכתבת על בתך ועל עניין הסנדוויצים בבוקר,
אלא מה שמשום מה תגובה של "טעות" מופיעה בשליחת התגובה, פעם אחר פעם…
אז למקרה שתגובה זו תתקבל, דברייך, נוגעים ללב.
אהבתיאהבתי
את הפחד מהכנסת כל האנשים אליך לחיים דרך המקלדת והמילים. אני מסוגלת לעשות את זה בשירים, אז זה כאילו לא ממש, אבל כן.
צריך תמיד להשאיר קו, את המקומות לשם לא מכניסים אף אחד, למרות שלעתים הפיתוי הוא גדול.
גם לי יש ילדה בת עשר. לפעמים אני מביטה בה בלילה ועולות לי דמעות מרוב שקשה לי להכיל את האושר הזה.
אהבתיאהבתי