. – מה את רוצה שיהיה כשתהיי גדולה רחלי? – אני רוצה שיהיה מעניין, ושאני אהיה טובה איפה שבאמת חשוב, ושמחה, רוב הזמן. . המשאלות שלי נותרו כשהיו, רק אושרה של זאתי התווסף אליהן # בייסיק, זה העניין.
ארכיון תג: חיים
הבחירה באהבה, לאו דווקא בחיים
. אני אכתוב בזהירות, אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים, אני אנסה לא לחשוף יותר מדי, אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל, זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א [...]
סוֹפיוֹם
. זה היה יום שהציף בהכל. תכף יגיעו השעות הרכות שלו. הבית יוצף אור שקיעה וטרום קיץ, זאתי תחזור עוד מעט משיטוט עם אביה, ונחליט מה להכין לארוחת ערב, ונדליק נרות כי-זה-נעים וערב שישי ויהיה שקט. סוֹפיוֹם. .
23,660 ימים ולילות = 65 שנים
. . לג בעומר 2012 עוד שנה עברה והיום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה. שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי בחזית האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך, היא ישבה ליד המחשב, הפורום, הפייסבוק שלה וכו' קצת יותר ממה שהוא [...]
אפשר לקרוא לזה אסקפיזם
. כשהעלתי את הליקוט הראשון לא חשבתי שיהיו עוד, למרות שכתבתי. אבל המציאות במקום הבוער, החומצתי, הזועם הזה מביאה אותי לאסקפיזם צילומי. אני מביטה בעולם כמעט רק דרך העדשה כרגע. עדיף ברזולוציות ממש, אבל ממש גבוהות. נסיון לחסום - ברור לי שזו הפוגה קצרה ממש, לצורך נשימה – את המציאות המטורפת שבחוץ. .
לקט ראשון
. בלי קשר לחג השבועות המסתמן באופק הלא רחוק, רק מי שיש לו ילדים בגיל בית הספר יודע על קיום החג הזה, החלטתי להתחיל לצלם את ליקוטי מההליכות ברחובות השכונה באביב הזה. בין איסוף פיטגו, הסמקות מול אנשים העוברים ורואים אותי מקפצת, מתופפת, פורטת על גיטרת ידיים דמיונית בגלל רוקאנ'רול ישן שהאייפוד משמיע לי ובהיה [...]
איך הצלחתי להתנתק מהאינטרנט ולהשאר שפויה
. האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס (בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי. האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן. [...]
פיטנגו בארבעה טעמים, לפחות.
. זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל. הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים אדומים וגדולים. אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים, הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים האלה שתינוק [...]
אמא בְּקְרִיז
. המצב כזה: התעוררתי לפני שעתיים בערך, בסלון שלי, המחובר לפינת האוכל שלי, המחוברת למטבח שלי, ע'ע השטות הזו הנקראת חלל פתוח שרועות וישנות שינה עמוקה שלוש בנות שש עשרה. אחת ישנה כאן כמעט תמיד ע'ע שני חמישי, והשתיים האחרות ישנות כאן לא מעט מאז שהן נפגשו שלושתן בכיתה א' לא מעט, ע'ע ימי הולדת, [...]
מִתרַגֶלֶת
. בכל פעם שהיא נוסעת, עוברים יומיים שלושה עד שאני מתרגלת לחוסר האמהות הזמנית שלי. וכשהנשימה שלי משתנה, כשאני מתנהלת בזמן חסרת שעון או מטלות או שניצלים, זה בדרך כלל הזמן המדוייק שבו היא חוזרת. . מ ע כ ש י ו. .
בשכונה
. בין ערביים בשכונה הוא זמן נעים. לפעמים אני עוברת בבתים בודדים שנראים עדיין כמו הבית שלנו, לראות שהם עדיין שם, לא נהפכו לבתים עם חלונות מאורכים וחללים ריקים כמו בתים וארכיטקטים מעכשיו. .. לפעמים אני לוקחת את לולו לנסות, ולהכשל, בהברחת חתולי רחוב מדושנים או ציפורים לפעמים אני מציצה . פולשת למחסנים ובתים [...]
מוסר השכל מצולם
. אם החלטת לנעול את נעלי הצנחנים שלך - על השאלה מה הן עדיין עושות כאן אני מעדיפה לענות בפעם אחרת, כשיהיה לי קל יותר לתקתק – ולא לשרוך את השרוכים, כי לשרוך אותם רק עד שתגיעי לפילאטיס ואז להתיר אותם…..זה מעצבן ולמי יש סבלנות, ונעלת את הדלת ויצאת לשביל ממהרת כתמיד, מפוזרת ועמוסת ידיים [...]
שתיים בים, וחורף.
. מתמיד אני אוהבת מזג אוויר קיצוני, בעיקר בגלל תחושת החיות שקור קיצוני, רוחות או שרב מביאים עלי. את זאתי אני מסיעה לים בימים הכי אפורים, גשומים וסוערים מתמיד, לפעמים יושבות במכונית, פותחות לרגע להרגיש איך הרוח מנסה להציף את פנים האוטו בקור. לפעמים , עטופות במעילים ארוכים מאיתנו ואף בן שש מציץ מתוך צעיפים [...]
הידים של אמא שלה
. ככה היא צילמה את הידים שלי אתמול. הידים שלי הן ידים של אמא, של אמא שלה. אלה המלטפות ומאכילות ומותחות סדין פלאנל על המיטה בימי החורף, המקפלות בגדים וגרביים, אלה החותכות רק מה שאוכלים ומסדרות אוכל שיראה נחמד על הצלחת ויעורר תאבון, אלה שסרקו קשרים בשער, תפרו פרפרים ורודים על חולצות, והדביקו נצנצים… למדו [...]
למה לא אמרו לי ?!
. אבל לא התכוננתי ואני בכלל לא מוכנה. וחוץ מזה, ארבעה ימים זה ממש, אבל ממש לא מספיק זמן כדי להתכונן, ובכלל, למה לא אמרו לי שזה קורה כל כך מהר?! . נ.ב. אפשר מהתחלה? .
זכות בחירה, תמיד.
. בחוץ, ברוח שעוצמתה פשוט העלימה הכל חוץ מהצורך לנשום ולצחוק בקול רם גם את לבד על שפת הים . או בבית שלך. עם הסערות הפנימיות, או בשקט, איך שתבחרי. תמיד איך שתבחרי. וזה בקטן כי אין לי סבלנות עד לבחירות או למשהו אקטואלי אחר כדי להעלות את הצילום הנפלא הזה כתזכורת בעיקר לנשים שביננו, [...]
כמו ציור ילדים
. . זו תקופה של שינוי ותזוזה, אין בכלל ספק. בעדינות, לאט, כמו הקרחונים ההם המתרחקים זה מזה ומשתנים כל כך לאט שרק כשמתרחק הזמן מגלים אותן, את הניעות, את השינוי שנוצר, את המרחק ממה, ואיך שהיה. ככה אני עכשיו. לאט. גם לאט למען האמת, לא רק, גם. גם בסערה, במהירות, ובלי לעצור לחשוב בימים [...]
הכי שמאלצי
. כבר כמעט עשרה ימים שאני עצובה ונבוכה וקצת חסרת אונים. איך נתתי לזה ללכת לאיבוד, להעלם בדיזולב כזה איטי למעמקי הכלום, והיום, ברגע שהחלטתי שזהו, זה הלך לאיבוד לתמיד, נמחק ונמוג ונעלם למעמקי הבלוגוספירה, הדיגיטלי ושאר מקומות ערטילאים – איך, איך לא חשבת שזה יכול להמחק ככה, להעלם טמבל, ואני מחפשת דרך להסתדר עם [...]
דוגמנית, מצלמה והמון נעלים
. . הכי קשה זה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי. חלק מהמקצוע שלי. דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנותי הרבות – עשרים שנה בדיוק -בעבודה ההיא שלי. דוגמנית צילום כן, בטח. להצטלם היה המקצוע שלי ומה שאהבתי, מאד. פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע בשיקוף העצמי, במה שמתקבע לתמיד. אבל [...]
