תקריב

.

.

לג בעומר 2012

עוד שנה עברה והיום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות.

הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי בחזית האישית, המשפחתית.

הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך,

היא ישבה ליד המחשב, הפורום, הפייסבוק שלה וכו' קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך,

וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר. טפוטפוטפו.

אנחנו, כולם, אוהבים אתכם כמה שאפשר.

לג בעומר 2011

23,296 ימים ולילות עברו מאז.

היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים.

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין,

ושותפות גורל, אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות.

אנחנו אוהבים אתכם אין סוף אהבה, רק שתדעו.

.

ל'ג בעומר2010

22,995 זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים ושבע.

מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח' בתל אביב.

אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום. אלופים.

.

לג בעומר 2009

אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה.

היו ימים ולילות שאבא היה במילואים, ואמא ילדה לידה, שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם.

אבל חוץ מזה, לדעתי אתם ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים.

היום. 22568 ימים ולילות.

נוריד קצת את אלה שהזכרתי, נעגל. עשרים ושנים א ל ף ימים ולילות.

אין עליכם בעולם. באמת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לג בעומר 2007

עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם,

עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא -

נכנס לאוטו וניסע אליכם.

עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר, פניה

שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא,

מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא.

שער ירוק. מכונית רנו ישנה חונה בפנים. שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב פרי.

עץ פומלות. את האבוקדו והגוייבה והתפוז הוא עקר כבר מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף,

עץ התות שקנינו לכם בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את שלושת הענפים שנפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, כוס מים. רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות  ואחד את השני.

שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה,

כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח במרתף שידעו את מיקומם המדוייק.

הוא סבלני ומתנהל לאיטו, בשלווה היא חסרת סבלנות ומהירה כאיילה צעירה.

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא באמת לא יודע להכין ביצה,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני,

ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו, לא באמת מבין מה הם עושים ביחד -

שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי -

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. כל הזמן מצחיקים אחד את השני.

יש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים

באותה פשטות ומהירות. לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם. שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, אסונות, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני האנשים האלה.

.

שישים שנה.

מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת לשני?

לא יודעת.

ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש.

אולי הריגוש והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה את המוכר והפשוט והרגיל.

אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד אחרי השנים הראשונות -

אולי אז מגלים את כוחם האמיתי, אם לא נבהלים באמצע ונמלטים.

אני רק יודעת שהם כנראה יכולים.

להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק ולהשתעמם ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור.

קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

היא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה כי היא במצב רוח מזופת.

היא עושה לי בעיניים שהוא לא כל כך שומע, והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי.

לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה -

לא מספיק נזכרת,

ואני מתביישת שאני לא זוכרת יותר -

גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון.

הוא היה בן עשרים ושש, היא, אסור לי לספר, אבל פחות.

הם התאהבו כהרף עין, החליטו להנשא תוך חודש, כך מספרת האגדה

והנה….שישים שנה אחרי.