מה שאני מבינה : שני חלקים. שני מצבים.
בראש הימני סיכות דוקרות ומכאיבות, בראש השמאלי כדור רייטלין. כשיש כדור יש פחות ניגודיות בין עולם הצבעים שחוץ וזה שבפנים. משהו יותר חם והרמוני.
תחושת ה"בהחלט יכולה", שנמצאת בתמונה הימנית באופן מינאטורי בשוליים, רחוקה מהמודעות, קרובה יותר למודעות ולראש בחלק השמאלי (גם אם אינה נגלית מיד, היא מפוענחת למטה). ההתבוננות חוקרת יותר, לא סתם משקפיים רגילות, אלא עדשת זכוכית מגדלת של ממש.
את מה שהמספריים גזרו, אפשר לגלות בפיסות שמקיפות את הראש חלק השמאלי.
המידע לא נעלם.
והסוכריות הצבעוניות, אולי שמחת הילדה שגילתה ש"בהחלט יכולה" ?
מקווה שזה סדר ששיתפתי בפרשנות שלי ליצירה שלך :)
תקריב
תגובות
מ-עו-לה. אוהבת. מאוד. ממש. בעיקר את הקומפוזיציה בעליון – משהו התעורר שם
דרך זכוכית המגדלת, גיליתי שאני בהחלט יכולה.
מקסים.
מקסים
מה שאני מבינה : שני חלקים. שני מצבים.
בראש הימני סיכות דוקרות ומכאיבות, בראש השמאלי כדור רייטלין. כשיש כדור יש פחות ניגודיות בין עולם הצבעים שחוץ וזה שבפנים. משהו יותר חם והרמוני.
תחושת ה"בהחלט יכולה", שנמצאת בתמונה הימנית באופן מינאטורי בשוליים, רחוקה מהמודעות, קרובה יותר למודעות ולראש בחלק השמאלי (גם אם אינה נגלית מיד, היא מפוענחת למטה). ההתבוננות חוקרת יותר, לא סתם משקפיים רגילות, אלא עדשת זכוכית מגדלת של ממש.
את מה שהמספריים גזרו, אפשר לגלות בפיסות שמקיפות את הראש חלק השמאלי.
המידע לא נעלם.
והסוכריות הצבעוניות, אולי שמחת הילדה שגילתה ש"בהחלט יכולה" ?
מקווה שזה סדר ששיתפתי בפרשנות שלי ליצירה שלך :)
מורכב והרמוני. זה נשמע כמו נסיון לתאר אותך, אבל אני מתכוון לעבודה בפוסט :-)
החברים של פיבן. שמת לב?
מרגישה מהתמונה חום והדדיות. אני טועה בגדול?
ובהזדמנות זו להגיד לך שפרוייקט המילים מרתק.
טרקבאקים
[...] אחרון [...]