.
לפני כמעט שנתיים כתבתי וצילמתי אותה כי הייתי משוכנעת שתכף היא לא תהיה.
בינתיים עברו עוד ימים מסמורטטים בבית, לילות צוננים שדרשו בדיוק את הדקיקות שלה,
מכסה ולא מורגשת. עוטפת בנועם הכלום. חסרת משקל ובכל זאת.
צילומי ענק שלה נמכרו בתערוכה ואין הרבה דברים ששימחו אותי ככה.
היום חזרתי אליה עם המצלמה לראות כמה עוד יכול החומר להתפורר, ועדיין להיות.
רציתי לראות אותה דרך העדשה,
כי בחיים אני יודעת.
.
.
.
ועדיין אין עיטוף נעים ממנה, שקופה משהייתה, כמעט איננה כחומר ממשי,
תכף היא הופכת לאבק. אפורה ועדיין רכה. אפילו יותר.
תכף חמש עשרה שנה.
.
תגובות
היא באמת נראית סובלת. וזה מזכיר לי איזה משפט שאומה תורמן אומרת למאהב הצעיר שלה באיזה סרט: יש לי טי-שירטים יותר מבוגרים ממך.
אבל הפוסט מקסים.
היופי שבסיבים מהפנט!
הנה הרגע המכושף כשחומר נוגע ברוח.
ובלב גם.
גם דרך העדשה היא עדיין שורדת. יפה לראות את המרקם המשתנה שלה: בשני הצילומים התחתונים היא ניראית חורפית משהו, ואילו בצילום העליון היא ניראית קיצית לחלוטין.
בתערוכה ההיא לפני שנה ניגשתי אלייך והצגתי את עצמי :)
וצוף – לדעתי הסרט הוא "פשוט מאוהבת", עם אומה תורמן ומריל סטריפ, או כפי שקראו לו במקור – Prime