בר רפאלי, ציפי לוין, אני ופאפרצ'י

.

.

וידוי: ציפי. לוין/ רפאלי היא ידידה/מכרה שלי כבר הרבה/המון שנים.

היום כמעט אין ביננו קשר. לא דברנו, לא התראנו הרבה שנים.

אם נפגש, אני מאמינה שנתחבק  בשמחה  ותמיד יהיה לנו על מה לדבר.

לצורך הפוסט הזה חיפשתי צילום שלנו ביחד, ולא מצאתי.

עדכון: מצאתי  בכתבה עליה ועל בר במוסף "הארץ" ועוד אחד מאיזו עבודת דוגמנות רחוקה.

את עבודתה הראשונה של בר היא קיבלה דרכי אני

חושבת. מישהו בקש טלפון  של תינוקת יפייפיה

ונתתי את הטלפון של ציפי.

עברו שנים ופגשתי אותן פה ושם, לעיתים רחוקות.

אחרכך נפגשנו, בר ואני  בסרט פרסומת. "מילקי 2" -

היא הייתה הילדה שלי בסרט. בלונדינית עם פוני,

עיניים טובות וחיוך הורס במתיקותו.

אחרי עוד כמה שנים, כשליהקתי את הסרט

"חסד מופלא" של עמוס גוטמן, הבאתי אותה

לעמוס והתפקיד היה שלה מיד.

.

.

אנחנו בנות אותו גיל ציפי ואני. אני מכירה אותה מגיל חמש עשרה בערך.

הגענו ל'כסית' כמעט באותו זמן. היא אומנם גדלה ממש ליד, ואני, במה שנקרא היום שכונות עבר הירקון/

רמת החייל.  קו 20  פעם בחצי שעה אוטובוס. סוף העולם בשנות השבעים. אבל תלאביב חיכתה לכולן,

בדיוק כמו היום.

הגעתי לעירוני ד' ותוך ארבעה חודשים, בעזרת קו חמש שהתחנה הראשונה שלו הייתה ליד בית הספר

ועצר ממש ליד 'כסית'  וגם בגלל ה – ADD – הקשב ורכוז שלי שזקפה ראש וקבלה נוכחות חזקה עם

המעבר לתיכון – כפי שקורה להרבה מאד ילדים לא מאובחנים במעבר לחטיבה  – התחלתי בחשק רב

להתחמק מבית הספר ולגלות את מחמדי תל אביב. היה לי תרוץ. הלכתי על המדרכה בצד של 'כסית'

ורק ממש מול בית הקפה חציתי את הכביש לתחנת האוטובוס שיקח אותי הביתה. אבידן הביט בי במבט

המפחיד שלו, מויישלה נתן לי לפעמים לשתות תה ולהזהיר אותי  מהבחורים האלה. אחרי  שנים פגשתי

אותו שוב. כאן – והנה מצאתי לינק  "גם יפה, גם אופה" – ה ס ר ט -

ציפי לוין כבר הייתה שם. הרכילות אמרה שאת "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה"

'הם' כתבו עליה, אחרי שראו אותה הולכת לבית ספר וחזרה הבייתה יום יום.

.

שנה מאוחר יותר פסעתי לתוך הסטודיו של בכיר צלמי האופנה – הלא הוא בן לם -

תוך חודש התחלתי להצטלם באמת. ברצינות. בלי הפסקה. כמעט יום יום.

הפסקה לשרות צבאי. הפסקה ללימודים בניו יורק. הפסקה לחזרות וצילומי סרט -

אבל בגדול, ברציף, דוגמנות צילום, זה מה שעשיתי.

מודעה. הצילום הראשון שלי. בת 16 וחצי. איך לא להתבלבל?

פעם אני הרי אכתוב, ואצליח לפענח את סוד המשיכה הגדול לצילומי סטילס.

להבין את העונג והפחד, האמת והשקר שחבויים וגלויים בצילום קפוא של עצמך.

זו שניראת כמוך אבל  ברור לך שהיא לא את.

היא יפה, בטוחה בעצמה, סקסית, מאושרת, זקופת קומה ורוח -

ההיא ברגע הקפוא ההוא -

בַּשֶקֶר הגדול של הצילום או אולי בַּאֶמֶת שאת לא מצליחה לראות ולהרגיש?

פ ע ם.

הנה, כתבתי חלק שלש שנים אחרי כתיבת הפוסט הזה – כ א ן

.

והשנים. עוד שנים עברו כמו ששנים לומדות לעבור.

ושמעתי על בר מחברה משותפת פה ושם. שהיא ילדה יפה באופן יוצא דופן. ונחמדה ומתוקה.

שרפי וציפי החליטו לתת לה נעורים פשוטים. רגילים. חזקים. רכילות חברית בקטן.

כמו שחברות ישנות שלי ידווחו אחת לשניה על איה שלי.

ואז,

לפני כמה שנים התחילה המולה סביבה. היא גדלה, ענייני הנעורים – שיניים נופלות, שיניים מיושרות,

פצעונים – כל אלה הסתיימו, ובר מתחילה לחיות את חייה. והיא רוצה כנראה להיות דוגמנית.

זכותה. המלאה. בדיוק כמו שלכל אדם זכות לנסות לחיות את חייו לפי רצונו.

וראיתי כמה צילומים וחייכתי, היא באמת כל כך יפה. ואני  מצליחה לראות גם את מתיקותה בתוך החזה

השופע והרגליים הארוכות האלה. ואחר כך הגיע עניין השרות הצבאי שלה וההמולה הענקית, הבקורת,

הטוקבקים .

ובעניין הזה הייתי ברורה לעצמי לחלוטין. כן, אני מאמינה שכל מי שיכול צריך  להתגייס לצבא.

גם אם אין לו חשק, גם אם הוא לא ממש מאמין שהמדינה  עושה עבורו מספיק, גם אם עקרונותיו

עומדים בניגוד גמור לעקרונות הצבא,  גם אם הוא, כמוני, רק רוצה שיחזירו כבר את מה שנכבש,

שיחתם הסכם חיים משותפים ומספיק. די כבר עם מה שהפכנו להיות.

גם אם אבדת את גאוותך במדינה שלך, אם אתה חי כאן, חובתך לשרת בצבא  בדיוק כפי שאתה חייב

לשלם מיסים ולשמור על החוק. גם אם זה מעכב את התוכניות שלך בחיים, חובתך.

גם בגלל ה'מדינה' , וגם במקרה האישי שלי, כמו שאני חוויתי את הצבא, גם בשביל עצמך.

השנתיים שלי בצבא היו שנתיים מהמצויינות בחיי. לא הייתי מוותרת עליהן בשום מחיר.

אבל לא כולם כמובן חושבים/מרגישים/מאמינים כמוני ויש שעושים דברים אחרת.

מעבר לענייני בריאות והסברים שנותנים בר והוריה על המהלך והדרמטי הזה, את דעתי על

נישואים פיקטיביים למטרות שחרור משרות צבאי, אני שומרת לעצמי מטעמי…איך נקרא לזה?

אני מכירה היטב עוד נשים שנשאו לגברים שאני מכירה היטב נישואים פיקטיביים והקריירה שלהן

לא ניזוקה מהמהלך הזה, אפילו לא במעמקי גלי צהל – ע'ע עינב גלילי שמועסקת על ידי גלי צהל

למרות השתמטותה משרות צבאי על ידי נישואים פיקטיביים.

אבל הפוסט הזה לא עוסק בקריירה של בר רפאלי, או באישיותה, גם לא בחייה הפרטיים,

אלא בזכותה לחיים פרטיים. היא כמקרה פרטי ה'מייצג' כמובן אנשים נוספים.

זכותו של המפורסם לפרטיות. לפעמים. למרות פרסומו.

למרות פרסומה. למרות פרסומו הרב של החבר שלה.

איזה מילה נחמדה ומלאה מתיקות בגיל עשרים ואחת – החבר שלי.

כמה זה (גם) קשה להביא בחור חדש הבייתה? להוריך?

כמה זה (גם) מביך להכיר לגבר שאת אוהבת את חייך האמיתיים?

בעיקר כשאת צעירה כל כך והוא נראה לך בוגר ומתוחכם?

בר רפאלי היא בחורה בת 21 – הנמצאת במערכת יחסים עם גבר בן 34 (?) -

לא חשוב כמה היא מצטלמת. כמה היא הפכה מפורסמת. כמה היא מרוויחה בשנים האחרונות.

כמה רומנים קטנים היו לה בחייה – או גדולים. לפני שלש שנים היא הייתה בשמינית.

בחינות בגרות. גלידה בקניון. רשיון נהיגה ונהיגה עם אמא או אבא בחודשים הראשונים -

יש לה חברות מבית ספר שצריכות לבחור איפה ללמוד והן נפגשות בקניון בהוד השרון -

והיא יכולה לדבר ולצחקק איתן כאילו הן במסיבת פיג'מות בשביעית, אני בטוחה.

ולרכל על האנשים המפורסמים שהיא פוגשת ועל איך הוא נוחר אבל מקסים, כמוך וכמוני.

יש לה חבר מבוגר. מפורסם. מנוסה – והיא, אני  בטוחה מנסה להסתדר עם הכל.

היא "יוצאת" – מילה מוזרה. מיושנת. איתו כבר שנה. ההורים הכירו אותו. אולי גם האחים.

באהבה, כמו באהבה, היא רוצה, ובטח גם הוא, שיראה ויכיר את הבית שלה.

את המקום שבו היא גדלה. כשאתה אוהב מישהו אתה רוצה שהוא יכיר אותך באמת.

את מה שעיצב אותך והפך אותך לעצמך. זה רצון לגיטימי ומובן,

ובר רפאלי הביאה את החבר שלה הבייתה.

כן. בטח שאני מבינה שאני מתממת – שזה לא כל כך פשוט.

שהיא לא רק בחורה בת 21 שמביאה הבייתה את החבר שלה -

אבל למה לא בעצם?

אולי  זה כן כל כך פשוט?. אולי  זה צריך להיות כל כך פשוט?

בדבר אחד אני משוכנעת, היא לא ה"רעה" בסיפור הזה -

בר רפאלי  לא הילדה הרעה שמגיע לה עונש כפי שעטרה ישראלי מנסה להסביר לנו -

ואין לי ומעולם לא היה לי עניין אישי טוב כרע עם עטרה ישראלי. אבל -דעותי הן דעותי.

לבר רפאלי לא מגיע "עונש" או "חרם" בגלל שהיא לא הסכימה לחשוף את עצמה, החבר שלה,

חייה הפרטיים מול צלמי העיתונות.

זכותה. זכותה המלאה -

היא שינתה את דרכיה מול התקשורת. גם אם פשוט נמאס לה. זו זכותה.

ואולי זה לא עונש.

זה לא מרגיש עונש שלא יצלמו אותה מבקרת כאן בחופש ולא יפרסמו את הצילום באיזה מדור רכילות -

לא על זה מבוססת הקריירה שלה או של שחקן/מגיש/זמר שמתייחס לעבודה שלו ברצינות.

לא על טורי הרכילות.

הצלחה אמיתית של אנשים מוכשרים העושים את מלאכתם בכשרון ותבונה מבוססת קודם כל על עבודה

קשה ורצינות המסתייעת לעיתים ביחסי ציבור – ויחסי ציבור הם לא רק רכילות.

היחצנים הרי מאמינים שעבודתם היא הרבה יותר מ'רק רכילות'. כך נדמה לי.

בר והחבר שלה. הוא מפורסם מאד. היא מפורסמת.

אבל בסופו של דבר, בתחילתו ובסופו של יום, חיים שם שני אנשים שחיים את החיים של עצמם.

לא של אף אחד אחר. לא, אני מקווה, עבור אף אחד אחר.

ציטוט ממכתבה של עטרה ישראלי : "נלמד את הסלבז העלובים שלנו לשתף פעולה ולהיות נחמדים"

היא כותבת  "אתם שבניתם את בר, שסקרתם כל פיפס שלה, שהעליתם אותה לגדולה,  צריכים להרגיש

מנוצלים ופראיירים. היא השתמשה בכם וזרקה אתכם לזבל כאילו הייתם סמרטוטי רצפה" ויש המשך

"אם בר היתה באמת מקצוענית, היא היתה נותנת לכם פוטו אופורטיוניטי אחד –

כולה חמש דקות לתמונה משותפת אתה ועם ליאו. אין לי ספק שאם היתה תמונה אחת  כזאת כל

ההתנהלות סביב ביקורו של ליאו בישראל היתה מתרחשת אחרת ולא היינו נראים כרפובליקת בננות,

לא בעינינו ולא בעיני העולם. תחת זה היא העדיפה לתעתע  בכם,  להפוך אתכם לשק החבטות שלה

ולתת לכם להזיע וכמעט ליהרג באוויר, בים או ביבשה. אני קוראת לכם להחרים את בר,

כי זה מה שמגיע לה".

ואני, בלונדינית מפעם שואלת:

- בר רפאלי אשמה שהצלמים בחרו לְ…לְמה? להזיע וכמעט לההרג באוויר, בים וביבשה?

היא אשמה בבחירות שהם עשו? איך?

היא אשמה באיך יראו צלמי הפאפרצי בעולם? באיך אנחנו מצטיירים בעולם?

למה לא לפנות בטענות לצלמים עצמם ולדרוש מהם "אחריות לאומית" שכזו?

זה משפט הזוי, אבל אני אשאיר אותו.

בקשר למקצועיותה, עדיף לשאול את צלמי האופנה שבחרו  לעבוד איתה,

צלמי העיתונות בנו את בר רפאלי  טוענת ישראלי  הם העלו אותה לגדולה -

לא יופיה, מקצועיותה, אופיה, הנהול המקצועי שלה, הכשרון (כן. צריך כשרון) והכי הרבה המזל?

לא כל זה?

צלמי הפאפרצ'י הם הפכו את בר רפאלי הנערה מהוד השרון לדוגמנית בין לאומית מצליחה?

נלמד את הסלב העלובים שלנו לשתף פעולה ולהיות נחמדים – מוסיפה ישראלי -

נעים לסלב'ס, אני משוכנעת, להבין ולקרוא שאנשי יחסי הציבור, או לפחות אחת, חושבת  שהם עלובים.

בפעם הבאה שמתקשרים אליהם מהמשרד שלה להזמין אותם לארוע של לקוח שלה כדאי  לזכור את זה.

והאם מישהו באמת מאמין לטיעון של ישראלי  שאם ליאו (חבר מהצבא, ליאו)  ובר היו

מצטלמים בהסכמה פעם אחת, לא היו ממשיכים לרדוף אותם ביתר הימים, שירים את היד, או המצלמה.

אם בר והחבר שלה היו מחליטים לעמוד בכותל, הוא עם כיפה והיא עם מטפחת ראש מסוגננת, להושיט

יד ולגעת באבניו מול מצלמות הפאפרצ'י הייתי אולי עושה פרצוף קטן ומתנשא מש'ו וממשיכה הלאה,

בלי להקדיש לזה מחשבה.

באותה מידה אם היו מחליטים הפוך כפי שבאמת החליטו.

נדמה לי שרק לצלמים ולכמה עורכי מדורי רכילות העניין צמח למיימדים המנופחים האלה.

אם לא הייתם מספרים לנו שאתם לא מצליחים לצלם אותם, לא היינו שמים לב.

נשבעת לכם, לא היינו שמים לב שאין צילומים שלהם בתוך האוטו השחור או בדרך לכותל.

לא היינו שמים לב.

אני קוראת רכילות. בוודאי. ולפעמים, המילים הן על אנשים שאני מכירה, או אפילו על כאלה שאני מכירה

היטב וגם על עצמי פה ושם אבל זה שווה פוסט אחר  ואז יש לי הזדמנות לחייך חיוך קטן, להתרגז ברצינו,

להעלב – זה מעליב, כל פעם מחדש -או להרים טלפון לנשוא/ת המילים להרגיע או להחמיא.

ואני? אני לא באמת צריכה/ מחבבת לראות את שמי 'שם'  ויכולתי להרחיב על למה.

היו תקופות וזמנים שהייתי מתעצבנת באמת. אם לא כלפי חוץ, בוודאי כלפי פנים, אבל זה היה די מזמן,

מאז 'תוקפנות הפאפרצ'י' גברה, צהבהבות העיתונים הצתהבה מאד והתחושה הכללית אגרסיבית.

בקצת שאני נתקלת בצלמים בימים אלה…. לא דרמה. לא נורא.

רחוק מאד מאד מהימים הסוערים, וטוב שכך.

אני משתדלת, ככה, בפשוט, לא להגיע לארועים שעניינם הוא יותר הסיקור הרכילותי מהארוע עצמו.

אני לא קדושה כמובן. למכירה של 'מנגו' אני אגיע, ולפרמיירה של אבי :) או איילת אני אבוא בשמחה

ניראת במייטבי ואם גלי אהובתי :) מוציאה דיסק חדש אני אגיע, אצטלם, אחייך ובכלל.

ולפעמים סתם מתחשק לצאת מהבית ויש הזמנה לארוע שנשמע מעניין או שווה ויהיו בו צלמים,

בסדר, ממש לא נורא. אבל להקרנת סרט ילדים אני לא אלך עם הבת שלי – ברב הפעמים אני  מעדיפה

לקנות שני כרטיסים ופופקורן ולא 'לשלם' מס צילומים על חשבונה.

הזמנה לספא ליום פינוקים תמורת צילום לעיתון? שווה? בעיני, לא.

הצלמים מספרים שהם מקבלים ביפרים וטלפונים שמספרים ומתאמים איתם איפה יהיו האנשים שאחר כך

ירַאו כאילו הם בורחים מהמצלמה –  נאיבית. מבוגרת. מחוץ לעניינים יותר מדי זמן.

עד שאני לא רואה בעינים הודעת sms  כזו, שמזמינה צלם פאפרצ'י לצלם, אני לא מאמינה.

בימי חיי, בלי יוצא מהכלל, אני כמעט  בטוחה לא הרמתי טלפון, יזמתי כתבה, ראיון צילום איתי.

never ever –   עניין של תקופה? זמנים? אישיות? מזל ענק?  לך דע….

.

אני  מודה, באמת מודה לגורלי שהשנים החשופות ממש שלי היו  פ ע ם…מזמן…  כשלא היה אינטרנט.

כש"ציפורה" הייתה האויב הגדול והסיפורים היו על עם מי היא ניראתה ואיך היא הסתפרה.

המילה קמפיין לא הייתה. פרזנטטורית? מה זה?

פאפרצ'י היו, אולי באיטליה. אם ריכלו עלי, לא ידעתי והטוקבקים…….

כי, ברצינות לרגע, הפולשנות, החטטנות, חוסר הכבוד, השתלטנות והצהבת כבר באמת באמת עוברים

אפילו את גבול הטעם הרע. אם הייתי צריכה לבחור שוב את עיסוקי בחיים, והמחיר היה כזה שהסלב'ס

העכשוויים  משלמים, בלי התחייבות, אבל מתוך הכרותי עם עצמי, לא הייתי יכולה לשלם את המחיר.

אני מקווה שבר מסוגלת :)

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורא  On 19 במרץ 2007 at 18:01

    חכמה כמו שאת יפה.

  • רוני  On 19 במרץ 2007 at 18:16

    באיזה מוסף ?

  • רוני  On 19 במרץ 2007 at 18:17

    את היחצנית השחצנית. מי חייב להם משהו, לפפרצי? אפילו אם נניח שמישהו שולח להם sms – עדיין הם אלה שבוחרים להגיע. זה מקצוע מגעיל, החדירה לפרטיות של אנשים באמצעות הרכילות מגעילה. הלוואי שהייתי מצליחה להיגמל מקריאת הזבל הזה, אבל הורדתי מאוד את המינון, וזה טוב לנפש, של האובייקט ושל "המציץ" דרך העדשה (צלם וכל מי שמתבונן בתוצריו) גם יחד.

  • אורן  On 19 במרץ 2007 at 19:15

    לא הצלחתי להבין את התעקשות הזוג המלכותי לא לחשוף חלילה את פניהם. אז נכון, מסוק שירחף מעל הבית בהוד השרון זה אולי מעט מוגזם וברור שהם לא חייבים כלום לאף אחד, ועדיין, לא היה קורה כלום אם היו חושפים את פניהם, נותנים חיוך וממשיכים. הכותל הוא עדיין מקום ציבורי והמהלומות שחטפו שם הצלמים שניסו לתפוס בעדשתם עין, אף או לחילופין אוזן, היו מיותרות לחלוטין.

    הזבל הזה הוא עדיין האוכל של הצלמים, או לפחות מה שמאפשר להם לקנות אוכל. בדיוק כמו שצלם הוא מקצוע, באיזשהו מובן בימינו גם מפורסם הפך למקצוע.

  • אייל גרוס  On 19 במרץ 2007 at 19:30

    הדברים של עטרה ישראלי וכל הדרישות האלו היו כה חצופות ומקוממות. תודה שכתבת.

  • A  On 19 במרץ 2007 at 19:31

    הזבל הזה הוא עדיין האוכל של הצלמים, או" לפחות מה שמאפשר להם לקנות אוכל"- הבחירה של הצלמים לא מחייבת אף אחד בעולם חוץ מאת עצמם.
    ויש צלמים שהצילום הוא אמנותם שלא מחכים מאחורי פחי זבל כדי לצלם מישהו. שמתייחסים לאומנות הצילום כאל אמנות או לפחות כאל מקצוע מכובד שגם הבחירות שלך כצלם על מה לצלם אומרות עליך משהו. מסתבר שלא כל מקצוע מכבד את בעליו.

  • מרים  On 19 במרץ 2007 at 20:12

    וקשה לי להבין אם ההתגייסות החזירית בתקשורת נובעת מטמטום אותנטי או סתם חוצפה ישראלית דוחה. היומרה המפגרת שהם "עשו" מישהו. ושאם כן, ש"מגיע" להם בתמורה.
    כלומר בעברית, הכל זה זנות וכולם עומדים למכירה. אם פרסמתי משהו בתור עתונאי (או צלם, או עורך) אז זה היה כחלק מיחסי תן-וקח, ולא כי הפעלתי שיקול עתונאי בלתי תלוי שהפרסום מעניין או חשוב, או משרת את קהל הקוראים. לא ולא, פשוט השתמשתי בכוחי המפעים "לטובת" מישהו, והכל נרשם בבנק הטובות הקטן והמושתן ומחכה לתורו.

    מגעילה גם התפיסה המבוטאת תדיר שזה "חלק מהמקצוע" של שחקנים / דוגמנים / זמרים, ושהם "בחרו" בזה. כלומר, אין הבדל בין עבודה של אדם (שהוא בוחר את טיבה, מקומה ושעתה ואף מקבל עליה כסף) לבין קיומו באופן כללי. מרגע שנכנס לרשות הרבים – הכל שלנו, ולתמיד. שטח משוחרר לא יוחזר.

  • אורן  On 19 במרץ 2007 at 20:59

    מה כבר עשו הצלמים (לפחות רובם)? איזה פשע נורא שגורם לך לקבוע "שלא כל מקצוע מכבד את בעליו" בוצע? ישבו והמתינו בסבלנות במקום ציבורי לבר רפאלי ובן זוגה שיראו את זיו פניהם. גם זו עבודה. יש צלמי סטודיו, צלמים טכניים,צלמי טבע, וכן, גם צלמי פפראצי, בדיוק כמו שיש נהג אוטובוס ונהג משאית לפינוי אשפה. מה לעשות שלא כולם "אומנים"?

    מקור הרעה הוא לא בצלמים, אין כאן שום מימד אישי, מקור הרעה הוא בנו.

    כל עוד אנחנו, בתור חברה, נצרוך פרסומות, מותגים ונהפוך מפורסמים למיניהם לאלילים ומודלים לחיקוי, יהיה מי שיספק את הסחורה המציצנית שדרך ייצורה לפעמים מרגיזה- חוקי השוק החופשי.

    מרים- באותה מידה אף אחד לא שאל אותי אם אני מעוניין לראות את בר רפאלי על בסיס יומי כאשר אני נוסע בדרך נמיר. לי אין בחירה- אי אפשר לא להסתכל כי היא "מרוחה" על בניין שלם ונתיבי איילון רחוקים לי מדי.

  • דוד שליט  On 19 במרץ 2007 at 21:13

    שום דבר פה לא הרה אסון, כי אנחנו בסיפור קלושמרל, לא יותר
    אבל
    כפי שאת נוהגת לכתוב,
    הידיעה המביכה הזאת על עוללות הזוג דקפריו-רפאלי פורסמה לפחות בשני מקורות חוץ, אתר IMDB והסוכנות הטלגרפית היהודית. כך שנראינו רע
    ולצד של רפאלי יש סוג של אחריות תורמת. היא אמורה הייתה לצפות לאיזה מצוקה זה יכניס את אחיה בציון, ולתכנן את המסע בקפידה. למשל, מטוס מאירופה לקפריסין, ומשם במטוס פרטי לישראל. לא מאמין שמישהו היה עולה על זה. כמובן שהרבה יותר נבון היה להטיס את ההורים ולפגוש אותו באירופה, אבל ליאו הרי מת לדחוף פתק לכותל, אם היה עושה את זה לפני חודש, בטח היה מסתדר לו בטקס האוסקר, ואיך אפשר בלי ביקור ביד ושם. זה כבר באמת לא אשמתה של בר הקטנה, אבל המחשבה שפרנסי ומתפרנסי יד ושם אצו רצו לפתוח את המקום מחוץ לשעות הרגילות, כאילו היו איזה חנות בגדים בסנסט בולוורד שפותחת לשופינג מיוחד לסלבס, כי זה ימבה כסף ופרסום, זה באמת משאיר טעם רע
    כל היתר, קצף על מי אפסיים

  • .  On 19 במרץ 2007 at 22:17

    נכון מאד

  • ראובן אדלר  On 19 במרץ 2007 at 22:43

    מה שאתה כותב דוד שליט. בר רפאלי. אדם פרטי להזכירך. בגלל צלמי העיתונות אסור היה לה להביא את החבר שלה לבית שלה. היא הייתה צריכה לשכור מטוס פרטי מקפריסיןוברור שהחבר שלה לא מתעניין ברצינות ביד ושם ובכותל מה פתאם. ולמה כל זה? כי היא הייתה צריכה להכיר את אחיה הצלמים הפרובינציאלים שירדו לחייה ולהתחשב בהם וכמובן להיות אחראית על התדמית של ישראל בעולם הגדול ועל הבושות היא גם אחראית. והיה יותר נבון להטיס את ההורים לאירופה. עדיף להכנע לאופי הישראלי החברמני שכולנו מכירים ולא להטריף את החבר'ה בר. הם הרי ישראלים ואי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם כאלה. טוב שאתה לא מייעץ להם איפה לאכול ארוחת ערב וכמה להמליח. לטובת הדימוי הקולינרי של מדינת יזראל כמובן.
    לא רק לאורחים החשובים של עשירי ישראל מותר לפתוח את יד ושם או לחגוג מסיבות פרטיות במוזיאון ישראל. החבר של בר יכול היה להביא הרבה הרבה תועלת למדינת ישראל אם החבר'ה לא היו מטריפים אותו והוא היה נחשף לישראל שאולי עדיף שהעולם יכיר. אבל החבר'ה כמו החבר'ה אי אפשר לכעוס עליהם באמת כפי שאמרת אנחנו הרי מכירים את אחינו בציון

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 במרץ 2007 at 22:53

    אבל חלי, נורא קל לדבר על "בר הנערה התמימה שרוצה שאבא ואמא יכירו את החבר החדש שלה", ועל כך שהיא בנתה קריירה בשתי ידיים ועבודה קשה, ובאמת שאיך אפשר לא להזדהות איתה ולרחם עליה אחרי תיאור שכזה?
    אבל התיאור הזה מתעלם לחלוטין שכדי לצבור את המעמד שלה בישראל, אותו מעמד שסייע לה לבנות את עצמה ולהמשיך לקריירה בחו"ל, רפאלי הסתייעה רבות בתקשורת הבידור הישראלית (בר כדוגמא ולא כמקרה יחיד, כמובן).
    ישנם לא מספיק אמנים שנמנעים מלבנות את עצמם באמצעות כתבי וצלמי הרכילות, וזה לגיטימי. אבל אי אפשר לקרב ביד אחת ולהרחיק באחרת. אי אפשר להחליט שמשתפים פעולה רק כשנוח וכשלא – אז לא. בחרה העלמה רפאלי לנהוג כך, שיבושם לה. שלא תבכה אחר כך שהיא לא מבינה מאיפה זה בה.
    לא מדובר בנערה תמימה שפתאום הותקפה – תעשיית רפאלי מגלגלת כסף עצום, ולא רק בגלל יופיה של הדוגמנית או העבודה הקשה שהיא עושה, אלא גם בגלל אמא שלה שמודיעה לצלמים איפה הבת מנשנשת צהרים, או מדליפה שנסיך בריטי מהמם מעוניין (אלק) בקטנה שלה.

    לכל מטבע יש שני צדדים.
    לפחות

  • ח ל י  On 19 במרץ 2007 at 23:09

    אני בוודאי לא מרחמת או מנסה לצייר רק נערונת רכה בשנים שרוצה להביא הבייתה בחורצ'יק, לא באמת – רק קצת. יש גם את האדם הפרטי בתוך האדם הציבורי –
    יש גם בר, מקרה פרטי וגם לא – שלמרות חייה הגרנדיוזיים, באמת רוצה להראות לחבר שלה, הפרטי, את המדינה שלה. באמת באמת רוצה.
    ורוצה פרטיות –
    מה קורה? 24/7 היא של כולם?

    ועד שאני לא אראה sms בטלפון של צלם שבו הודעה ממישהו שמצהיר שהוא שונא פאפרצ'י איפה הוא מסתפר/מטייל/אוכל, אני לא מאמינה.

    מי בונה את מי? טורי הרכילות את הנמצאים בהם, הקוראים שמתנשאים מעט וקוראים או אלה שרוצים
    להיות בטורי הרכילות ומזינים באייטמים שהעיתונים לוקחים כמובן, כי למה לא?

    ובסופו של דבר, מי שהכי מעניינים הם הסרבנים –

    ומעבר לכל המילים –
    אדם, כל אדם זכאי לחיות את חייו כראות עיניו –
    והיא בחרה הפעם ככה, והצלמים בחרו אחרת. זכותה. זכותם. וזכותינו אנו לדעתנו בנושא
    אם ממש דחוף לנו להתעסק בו :))

  • דרורית  On 20 במרץ 2007 at 10:27

    הבן שלי (בדיוק בן שמונה) אומר לי
    "אמא, איזה כיף למי שמכיר סלברטי"
    אני: "למה?"
    הוא
    "נו, כי הם סלבריטי! ילד מהכיתה שלי מכיר ילדה שאח שלה מכיר ילדה אחת שמכירה את אח של מייקל לואיס!"
    כלומר, כל העניין יצא מפרופרוציות לחלוטין, ובאמת ימי ציפורה נראים פתאום תמימים להחריד לעומת מה שקורה היום.

  • מרים  On 20 במרץ 2007 at 10:40

    נכון שחלק מהאשם הוא בנו כחברה המקדשת מותגים, סלבס וכו', אבל ממש לא כדאי לפטור מאחריות אותם גורמים אינטרסנטיים, שמגלגלים מיליארדים ועוסקים בשטיפת מוח מתמדת של הציבור, בין היתר תוך טשטוש הגבולות בין רכילות לעתונות ובין תרבות למוצרי צריכה. קשה לך להתחמק מבר רפאלי בנמיר? נסה לעשות את זה כשאתה קורא עיתון.

    הטענה שלך על הדדיות מאוד מקוממת (כאילו שאם אולצת לחזות בפרסומות עם בר רפאלי אתה רשאי לפלוש לחייה), כיוון שיש הבדל עקרוני בין רשות הרבים לתחום הפרט, וממילא היא מצידה לא "פלשה" לשום מקום. אם הכרזות (שתלתה חברה מסחרית, להזכירך, ותוך תשלום לחברה מסחרית אחרת. איך זה שלא בא לך להציץ למנכ"לים שלהן?)מפריעות יש צעדים כמו חרם צרכנים, מאבק ציבורי (ובאמת שמעתי שהחל מ-2008 תיאסר תליית שלטי הענק שהזכרת). נכון, זה יותר מסובך מאשר לפלוש לחייה של הדוגמנית שנשכרה ע"י החברה המפרסמת, וצריך לעבוד קצת יותר קשה.

    לכותב שתי תגובות מעל: "אי אפשר להחליט שמשתפים פעולה רק כשנוח וכשלא – אז לא" – לא רק שאפשר, אלא גם כך צריך. ההנחה היא ששיתוף הפעולה מתקיים במקום ששני הצדדים מסכימים ומפיקים תועלת. הסכמה הדדית נחוצה, אגב, בעוד כל מיני הקשרים בחיים, ואני מקווה שלפחות את זה הפנמת.
    גם רפאלי יכולה לטעון, ובצדק, שהפרסונה שלה מפרנסת את גיא פינס, פנאי פלוס ועוד כמה עשרות דגי רקק בעתונות הרכילות. אז מה? אז הם אוטומטית חייבים להיעתר לכל בקשה שלה? שוב, אם העיתון חושב שפרסום מסוים הוא נחוץ וראוי עליו לפרסם, ואם לא אז לא. אף אחד לא "חייב" לאף אחד. צריך להבין שעתון לא אמור לעבוד על בסיס טובות הנאה, אבל מסתבר בפעם המיליון שלא מדובר כאן בעתונות אלא בחבורת רודפי-בצע צמאי דם. שימו לב שבין שפע הטיעונים לא שמענו שום דבר על עניין כלשהו לציבור או זכות הציבור לדעת. אפילו הם הבינו כמה מגוחך זה יישמע.

  • הצועד האוריגינלי  On 20 במרץ 2007 at 12:15

    כדי להציץ להם
    כדי לסגוד להם
    וכדי לבעוט בהם.
    ויותר משרוצה הפרה להיניק רוצה העגל לינוק ואולי להיפך, ומי הפרה ומי העגל? פעם אלה ופעם אלה.

  • ציפורה  On 20 במרץ 2007 at 12:57

    לא פגשת את אמא של בר שנים
    ופתאום יש לך מה לומר, ועל מה לכתוב.
    אני לא הייתי רוצה חברה כמוך!
    אם את לא שמה לב, יש לך חלק בכל טחינת
    הסיפור הזה, גם אם את לכאורה להגן.
    מה שכתבת זו רכילות לשמה!
    והפגנת סלבס !

  • A  On 20 במרץ 2007 at 13:06

    הבנת הנקרא היא תכונה מינימלית הנדרשת כדי לקרוא טכסט, שלא נדבר על להבין אותו, שלא נדבר על להגיב עליו. מה זה הפגנת סלבס?
    סלס יכול להפגין סלבס? לא מבין למה התכוונת בבטוי הסתום הזה.
    הראשונה שיצאה נגד היחצנית הטפשה הזאת ונגד החרם הילדותי הזה ואמרה שלבר יש זכות לעשות כרצונה היא חלי.ובנוסף לכך אם למישהו יש מניות זכות לדבר על רכילות הם אנשים שמרכלים עליהם ומה שלחלי ודומיה יש להגיד על הנושא הזה של רכילות ופרטיות רלוונטי הרבה יותר מאנשים שמגיבים סתם. שמעת פעם את בעלה יורד על הרכילאים בתוכנית שלו? שאלוהים ישמור מי שנכנס לפה של הבחור הזה.

  • ציפורה  On 20 במרץ 2007 at 15:29

    הבנת הנקרא היא בעיה גדולה אצלך, ובמיוחד אצל חלי
    שלא מבינה שהיא באה לברך ויצאה מרכלת.
    אתה הבנת את זה ברוך?

  • A  On 20 במרץ 2007 at 16:26

    פרשתי. אני חושב שאחלה פוסט, כתוב היטב ומגן על זכותו של הסלס המצוי למצוא לעצמו טריטוריה קטנה חסרת פלאשים.

  • טלי ממחשב אחר  On 20 במרץ 2007 at 22:06

    חלי- התיאורים שלך על הנערה שמאחורי נערת הזוהר שהיית פעם מרתקים, זאת זוית ראייה שלא נחשפים אליה כמעט, ונראה לי חשוב ומעניין, אולי דוקא בתור מי שכל כך כל כך רחוקה מכל העולם הזה כמוני.
    הצילום הראשון שלך- מדהים מצד אחד, שונה כל כך מאיך שנראית אחר כך מצד שלישי וגם- אני מודה- מטריד מאוד, כי היית כל כך כל כך צעירה ואני מנחשת שלא היית מודעת לכל המשמעויות והמיניות המתפרצת שיוצאת שם.
    אם מותר לשאול- איך את רואה את זה היום? מעבר לזה שבטח יש נוסטלגיה טבעית, לא נראה לך אלמנט בולט של ניצול כשמצלמים בנות כאלה צעירות בצורה כזאת?
    אני שואלת באמת, איך זה נראה "מבפנים".
    לגבי בר רפאלי- מה שהכי מפריע לי בסיפור שלה זה לא הקריירה שלה היום- היא בחורה מבוגרת, היא רוצה להיות דוגמנית? יש מי שנותן לה כסף בשביל זה? סבבה, זכותה וזכותם.
    הרבה יותר קשה לי עם זה שצילמו אותה לצילומי דוגמנות מגיל רך ממש, שבו היא לא יכלה לבחור.
    בזמנו היתה כתבה על "מאלף ילדים לפרסומות", נשבעת- ככה מכנים אותו\ ולמרבה הזוועה לא ככינוי גנאי.
    מאז- כל ילד ובעיקר תינוק או פעוט שאני רואה מחייך או בוכה או עושה לא חשוב מה בפרסומת, אני חושבת כמה מניפולציות וטריקים ו"שוחד" וכעס הפעילו עליו כדי ש"יספק את הסחורה", וזה כששיקולים של אגו, כסף ופרסום בכלל לא קיימים אצל ילדים קטנטנים- רק אצל הוריהם.

    לגבי ה"שערוריה " הנוכחית עם הצלמים- לטעמי כולם צריכים פרופורציות, ודחוף.
    הצלמים צריכים להבין ששום תמונה של "אימפריית בר וליאו" לא באמת חשובה, והם עצמם צריכים להבין שאם יצלמו אותם לא יתמוטט העולם.
    היא בטח ובטח לא אוייבת האנושות והאומה כמו שיש שעושים ממנה, וגם לא קדושה מעונה.
    הם רוצים להחרים אותה? הם רוצים לא לשתף פעולה עם נסיונות יחצנות עתידיים מצידה שבטוח יגיעו מתישהו? בסדר, שיחרימו, זה לא כל כךנורא ולא כל כך חשוב.

    אני מאחלת לה שתגדל ותראה את הדברים ביותר פרופורציות. נראה לי ש"סלבס" שמתעלמים מצלמים ברחוב- לא עושים פוזות אבל גם לא מתחבאים ובורחים- יוצאים הכי מכובדים והכי מצליחים לחיות את חייהם. כמו שאומרים לילדים לפעמים, הוא מציק לך? תתעלם ממנו.בדרך כלל זו טקטיקה יעילה.
    שתגדל ותבטא את עצמה לא רק דרך המראה החיצוני, זה נראה לי הרבה הרבה יותר בריא. לא?…

  • אורזת  On 21 במרץ 2007 at 19:55

    כמו שהיא מוגדרת (ולו בויקיפדיה) – "פעולה משותפת של שני גורמים או יותר הנותנת תוצאה חזקה יותר מאשר הצירוף של פעולות כל הגורמים בנפרד".

    ממה שמשתמע בין השורות ומעליהן ומכל כיוון מדובר בהזנה הדדית. הסלבס (או ההורים שלהם) משתפים פעולה עם היחצנים, הצלמים ושאר מלחכי הפינכה, והאחרונים תורמים לפרסומים של הסלבס. התוצאה היא בועה שהולכת וגדלה כבר שנים, ואולי הגיע זמנה להתפוצץ.

    אף אחד מהצדדים כאן לא קדוש, ובוודאי לא קדוש מעונה.

    ואני תוהה בעיקר – אם מדובר בבחורה צעירה שמביאה את החבר שלה הביתה, איפה אחריות ההורים בעניין? מה הם תרמו לליבוי או להשקטת הבלגן? הריאת כל ההקלות ששאפשר להחיל על ילדונת צעירה קשה מאד להחיל על הורים בוגרים.

  • רוני  On 22 במרץ 2007 at 09:08

    בחרת להיות מפורסמת?
    תקבלי את זה כל הזמן.

    כן, אני בהחלט מאמינה שצלמי פפראצי בונים את הסלבס!. אין מה לעשות. פשוט צריך לקבל את זה.

    אם לא יצלמו אותך ברחוב, ולא ישימו אותך בעיתון, אנשים לא יזכרו אותך, לא יזמינו אותך לתוכניות.
    אין מה לעשות, אתה חייב להיות שם.

    היום האדם הפשוט נהייה סלב מללכת עם אחד כזה ברחוב.

    אם אתה רוצה לפרסם את יום ההולדת שלך ואתה מזמין כמה צלמים שיתעדו,
    ואם אתה יושב בבית קפה ושולח SMS "ראיתי את … בבית קפה כזה וכזה" על עצמך, אתה יכול לזרוק 2-3 תמונות לאנשים.
    ואם לא לצלמים? אז לפחות למדינה שכל כך מפרגנת.
    וכן, שאנחנו רוצים אנחנו יודעים לפרגן יפה מאוד.

    ואם בר רפאלי הייתה אנונימית אז שתזכור שאם היא הייתה רק דוגמנית לא מוכרת ולא היו רודפים אחריה היא לא הייתה מגיעה כל כך רחוק ולא משנה כמה יפה היא הייתה – את ליאו היא לא הייתה פוגשת.

    אני מאחלת לצלמי הפפראצי המון בהצלחה, ושתמיד יזכרו שהם מהווים חלק חשוב לסלבס בארצנו הקטנטונת.

    ובקשר לנושא נוסף.
    אני באמת מאמינה שאם היא הייתה אומרת שהיא תיתן להם 5 דק' צילומים ואז הייתה מבקשת אם הם יוכלו לעזוב אותם לחלק מהזמן לבד- היא הייתה מקבלת.

    וזה נקרא – הדדיות.

  • דוגמנית  On 28 במרץ 2007 at 00:56

    מה שלי הפריע הוא שישראל היתה המקום היחיד שהיא לא הסכימה להצטלם בו וישראל היתה המקום היחיד שבו שהפמליה של החבר שלה קיבלה אישור להתראיין ולספר איזו מדינת עולם שלישי אנחנו
    מי שמוצא את רוב פרנסתו בישראל לא מתייחס ככה למדינה. ועדיין לא נגעתי בסוגיית ההתבטאויות האנטישמיות שלו מלפני שלוש שנים.
    כאשה ואמא שאני אישית מאוד מעריכה, אני מניחה שלא היית נותנת יד להתנהגות כזו מצד הבת שלך

  • דוגמנית  On 28 במרץ 2007 at 01:02

    כן קצת מפתיע שאדם שאמר שהוא מעדיף להתנשק עם חזיר ולא עם יהודיה ושלל אימרות דומות
    מגיע ליד ושם. וקצת מפתיע העיתוי שבגינו הוא הפסיק לקבל "פרויקטים גדולים" בתעשיית הסרטים ופתאום "התאהב " ביהודיה. בחייך, זה אפילו לא מריח תמים

  • ח ל י  On 28 במרץ 2007 at 09:11

    אני מוצאת את עצמי מגוננת על משהו שבאמת לא מעסיק אותי מי יודע מה חוץ מהזכות להגן על מי שמבקש לעצמו חיים פרטיים גם אם בחר להיות אדם מפורסם. ככה היא בחרה, או הוא. זה בכלל לא משנה. הם בחרו לא להצטלם ביחד בבקור הזה בישראל. 'הם' יבחרו להצטלם ביחד חבוקים תחת עץ קוקוס בהוואי. זכותם. זכות הצלמים לנסות לצלם בגבולות ההתנהגות והנימוס המקובל וזכותם לא להסכים.
    ואם את חושבת או מאמינה שגבר בן 34 מפורסם ככל שיהיה מסתובב/מבלה/יוצא עם בחורה ישראלית/יהודיה לאורך חודשים ארוכים רק כדי לתקן איזה דימוי או תדמית שנוצרה לו בגלל משהו שאמר …או שבחורה בת 21 יוצאת/מתיידדת עם גבר בגלל אמא שלה או בגלל שזה מהלך חשוב, כנראה, לקריירה שלה ומבזבזת שנה מחייה בגלל אינטרסים…זה מעציב. אותי.
    זה אומר, מבחינתי, אולי, שנתת 'להם' במקצוע הזה להצליח להכנס לך לנשמה ולהשפיע, וזה אסור היה שיקרה :))

    אני מאחלת לך פסח טוב בניויורק אם לא תגיעי הבייתה לסדר. הסדרים שלי בניו יורק זכורים לי לטוב…ואם יהיה רגע כחול או שניים , את יודעת שהם באים והולכים נכון?

  • mr.globy  On 19 באוקטובר 2007 at 16:47

    בן אנוש אשר בוחר להציג עצמו לציבור מכל סיבה שהיא, אל יתפלא באם הציבור חפץ לראותו במערומיו.
    החפץ להצניע לכת יעשה זאת.
    עם טיפת מחשבה ניתן לתת לציבור חלק מתשוקתו ויחד עם זאת לשמור על צלם אנוש
    לא כל אחד ניחן גם בתכונה של יכולת חשיפה לציבור במידה. וגם את התבונה לשמור על מה שחשוב.
    בנוגע לצלמים ולכתבי הרכילות הרי הם שליחים של ההמון אשר חפץ לתפוס נתח מליטרת הבשר אשר מניחים לפניו.

  • נועה  On 17 באפריל 2008 at 21:58

    רק היום נתקלתי בבלוג שלך, והוקסמתי, למרות שאני לא מסכימה עם הכתבה המסוימת הזו. בעיניי, זו בחירתה של בר אם להצטלם איתו או לא, מקבלת ומבינה את זה, אבל, ברגע שהיא התחילה "ללכלך" על ישראל, אני הרמתי גבה, האם העובדה שאת צעירה, יפה ומפורסמת מרשה לך להתנג ולהתבטא כך? אני מודעת שהציטוטים הבאים הם לא מהמדויקים, אבל הם הכי טוב שהצלחתי לזכור "למה לגור בישראל ולשרת בצבא אם אפשר פשוט לגור בניו-יורק?" ו:"מה זה פה? ישראל או אוגנדה?", אז שאלתי היא: איפה מותחים את הקו? בין התבטאות של צעירה שלא מודעת לחומרה של דבריה לבין ילדה-אישה שמתכחשת לישראל?, אז אני מודעת שהיא אמרה שהדברים הוצאו מהקשרים, ושהיא מתעקשת לומר יום-יום כמה היא אוהבת את ישראל, אבל, אותי, זה לא משכנע

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 401 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: